מעניין כי מצוות זכירת מעשה עמלק זכתה לעדנה רבה בקרב עם ישראל, ואילו זכירת מעשה מרים, שגם היא מצוות עשה לפי הרמב"ן, נזנחה. הגיע הזמן לתיקון העניין. עלינו להפנים את הגנאי שבלשון הרע ולהבין כי בניין האני האמיתי לא ייעשה על ידי רמיסת האחר.
הלשון הרע שמדובר עליה בפרקנו אינה דווקא דברים רעים שנאמרו על משה רבינו. על פי פשוטו של מקרא, הטיעון המרכזי של מרים ואהרון הוא שמשה אינו חריג ואינו מיוחד: "וַיֹּאמְרוּ הֲרַק אַךְ בְּמשֶׁה דִּבֶּר ה'? הֲלֹא גַּם בָּנוּ דִבֵּר!" (ב), לאמור: ישנן שתי דרכים להמעיט בדמותו של אדם. האפשרות הראשונה, המצויה יותר, היא כאשר אנו מדברים בו סרה, ומפרסמים דברים רעים עליו, כאשר הדברים אינם נכונים, או אפילו אם הדברים נכונים - כאשר אין חובה הלכתית או צורך חיוני לעשות זאת; האפשרות השניה, המתוחכמת יותר אולם לא פחות פוגעת והורסת, היא כאשר מערערים על ייחודו בכך שמשווים אנשים שהם פחותים ממנו למעלתו הרוממה. אף שנראה כי כלל אין מדובר בלשון הרע, התוצאות למעשה הן זהות, והתורה מצווה להתרחק מכך.
מעמדו של האדם נקבע לא לאור יכולתו להרוס את השני או לרומם את עצמו בדרך מעוותת ולא נכונה, אלא מכוח האמת בלבד. לצורך כך, אין צורך כלל להתעסק עם ה"אחר", ולנסות לעבוד במערכת החברתית היחסית - אם השני ירוד אז אני גבוה. מעמדו של האדם צריך להישאב ממה שהוא באמת: מהבחירות החופשיות הטובות שלו, ממעשי החסד ומהחתירה לצדק המאפיינת את זהותו, מהנכונות שלו להירתם למשימות כלליות שלא על מנת לקבל פרס, מדברי האמת שבפיו וכדומה. כל ניסיון אחר לבסס את המעמד הזה על ידי העצמה עצמית שקרית או השפלת האחר - מוביל לצרעת מרים, שעיקרה: ההפרשה מתוך המחנה והישיבה לבד, כדי לבחון מחדש את דרכו של האדם בעולם.
נערך ע"י צוות אתר התנ"ך
לקריאת המאמר המלא באדיבות ישיבת אורות שאול