לשון הרע לצורך

הרמב"ם כתב ש"אמרו חכמים שלש עבירות נפרעין מן האדם בעולם הזה ואין לו חלק לעולם הבא... ולשון הרע כנגד כולם" (הלכות דעות), ובכך העמיד את המאבק בלשון הרע במקום העליון והראשון. ואכן, כל המחפש דרך להתקדם בעבודת ה' וביראת שמיים ייטיב אם יבחר בדרך זו, והאיש החפץ חיים ואוהב ימים לראות טוב נוצר לשונו מרע ושפתיו מדבר מרמה. אין מסלול משמעותי יותר מאשר התעלות רוחנית מתמדת בתחום איסורי לשון הרע.

אולם, חובה מוחלטת זו נתקלת לא אחת בחובות מוחלטות אחרות. חובה עלינו להתמודד עם עוולות ולהתריע עליהן, אך לפעמים זה נעשה על ידי פעולות הנראות כלשון הרע.

דרכה של ההלכה, שהיא מאחדת את החובות כולן (ובמקרה שלנו: איסור לשון הרע וחובת הצלת עשוק מיד עושקו), וקובעת את היחסים בין החובות השונות. צריך להדגיש נקודה זו חזור והדגש: דיני לשון הרע לא באו להגן על נבלים! הם באו להגן על אלה שאסור לפגוע בהם. עם הנבל צריך להתמודד במלוא העוצמה, ולא להותיר את העולם לעשיית עוול ומרמה.

זהו הבסיס לפסיקות החפץ חיים בתחילת השער העשירי של ספרו, והגדרת מצבים מסוימים כ"לשון הרע לצורך". החפץ חיים אינו מסתפק חס ושלום רק באמירה כי ישנם מצבים שבהם חייבים לחשוף דברים כלפי חוץ, ואסור להסתתר מאחורי דיני לשון הרע, אלא גם קובע את הדרך לעשות כן. הדרך מתחילה בראש ובראשונה משאלת המוטיבציה, ומוטלת חובה על האדם לכוון לשם שמיים ולהתמודדות אמיתית עם הבעיה.

החפץ חיים מגדיר את המצבים השונים, כגון החובה לנסות ולהתמודד עם הבעיה לפני שמפרסמים אותה לעין כל ולראות האם ניתן לפתור בדרך אחרת את המבוך; כשחובה לדבר דברים רעים על אנשים אחרים בפומבי ישנה דרך מיוחדת לעשות זאת - בהבחנה בין עובדות ובין פרשנות, בדיוק מירבי, בידיעת הדברים ממקור ראשון, ותנאים נוספים.

לעיתים יש צורך אחר: "אדברה וירווח לי". לפעמים יש צורך בחבר עימו ניתן להתייעץ על מצבים מביכים, בטיפול פסיכולוגי או באימון. כל אלה הם חלק בלתי נפרד מההלכה, וההלכה מכירה בצורך בהם ומתירה אותם, אך אינה מפקירה את העולמות האלה, אלא מדריכה כיצד יש לנהוג בהם.

נערך ע"י צוות אתר התנך

לקריאת המאמר המלא באדיבות ישיבת אורות שאול