ברקע לקרב במכמש מתרחש מאבק פסיכולוגי על רוח העם. שאול נכנס ללחץ בעצמו ונכשל בחיזוק רוח המרד בעם, מה שמעיד על כשלון מלכותו.
לקראת הקרב במכמש, התנ"ך מתאר מצב בו אין אף חרש ברזל בישראל, ופלישתים שולטים בכל התעשייה.
המצב הזה יצר יותר מאשר מחסור במשאבים - הוא גרם לתחושת נחיתות מובנית במגעים בין העברים לפלשתים.
אם כן, כשהעברים נלחמים בפלישתים הם לא רק תוקפים אותם כשהם בנחיתות לוגיסטית של ברזל; אלא מתמודדים מול יצרן הברזל ומקור המתכת הבלעדי שלהם, שבו תלויה האפשרות לקנות ולתקן את כלי עבודתם, לעבד את שדותיהם ולשמר את אורח חייהם. בשביל כך עליהם להתנער מתחושות התלות והנחיתות שלהם.
אפשר לראות את השיקול הפסיכולוגי הזה כנתון משמעותי במאבק בפרקנו:
תקיפת שאול את הפלישתים פותחת במעשה נועז של קריאת תיגר על המעמד הפלשתי על ידי תקיפה ממוקדת של יונתן את נציג הפלישתים באזור. מן הצד השני נראה כי פלישתים אינם צריכים לתקוף אלא רק לאסוף חילות וכך להפחיד את העברים המבוהלים ממילא.
בסופו של דבר גם שאול נכנע ללחץ העם שמפחד ונלחץ מנוכחות הפלישתים, והוא אינו עומד בציווי שמואל להמתין בהקרבה העולה.
ממילא, ביקורתו של שמואל מובנת: בקרב הפסיכולוגי הזה, שאול נכשל בהעמדת רוח העם, ומלך ישראל - שהיה צריך לעמוד איתן כנגד פלישתים בשעה קשה זו - נשבר.
אכן, מלך צריך לעמוד ולהעמיד את עמו, כעמוד יציב שמחזיק את כל הבניין.
הכותבים במדור זה הינם חברי ארגון נח"ת - נוער חובב תנ"ך, המהווה בית ללימוד התנ"ך בידי הנוער