"וְזֹאת הַבְּרָכָה אֲשֶׁר בֵּרַךְ מֹשֶׁה אִישׁ הָאֱלֹהִים אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לִפְנֵי מוֹתוֹ..." (דברים ל"ג, א)
רש"י לפסוק ז:
"שמע ה' קול יהודה" (ל"ג, ז) כאן רמז ברכה לשמעון מתוך ברכותיו של יהודה, ואף כשחלקו ארץ ישראל נטל שמעון מתוך גורלו של יהודה.
ומפני מה לא ייחד לו ברכה בפני עצמו?
שהיה בלבו עליו על מה שעשה בשטים [=מעשה זמרי בן סלוא בבעל פעור].
רמב"ן לפסוק ו:
והנכון בעיני, כי הכתוב לא ימנה בשבטי ישראל רק שנים עשר, וכך אמר בברכת יעקב: "כל אלה שבטי ישראל שנים עשר" (בראשית מ"ט, כח). והנה יעקב הזכיר בניו השנים עשר, והזכיר יוסף בשבט אחד. ומשה ראה להזכיר ביוסף שני שבטים, כמו שאמר: "והם רבבות אפרים והם אלפי מנשה" (ל"ג, יז)... והנה השאיר שמעון שלא היה שבטו גדול, ולא היתה בו ברכת יעקב אביהם מרובה, אבל חילקם ביעקב והפיצם בישראל, והנה יתברכו גם הם מברכת שאר השבטים אשר המה בתוכם.