מה בין אדם לנחש?

 
כאשר מתבוננים בעונשם של אדם, חווה והנחש, קשה שלא להבחין בחוסר הסימטריה בין יחסו של הקב"ה לאדם ולאשתו, הנחקרים על מניעיהם לחטא, לבין יחסו של הקב"ה לנחש, המקבל את עונשו מייד, בלא להפך בזכותו ובמניעיו. מדברי רש"י נראה, שאין מהפכין בזכותו של המסית משום שיש לו יכולת לזכות, כיוון שהוא יכול לטעון שהמוּסת לא היה צריך לשמוע לו. לחילופין, אפשר שאין מהפכין בזכותו של מסית דווקא בשל חומרת חטאו, שכן הוא נחשב ל'עושה להכעיס'.

ייתכן שיש לפרש את אי-ההיפוך בזכותו של הנחש בדרך שונה מדרכו של רש"י.

לכאורה, אין מקום להפך בזכותם של אדם וחווה. הם ידעו את הציווי ואת האיסור, והחליטו להפר אותם בעצתו של הנחש. 

אף על פי כן, פתח הקב"ה את שיחתו עם האדם בשאלות: "איכה?" (ט), "מי הגיד לך כי עירם אתה?" (יא), "המן העץ אשר ציויתיך לבלתי אכל ממנו אכלת?!" (שם).

הקב"ה ציפה לתשובת האדם, אך לאו דווקא לתשובה לשאלותיו. הקב"ה ציפה למעשה של תשובה: להודאה בחטא, לבקשת סליחה ולבקשת דרך תיקון. הוא פתח לאדם פתח לומר 'חטאתי', אך האדם לא ניצל את ההזדמנות. במקום להודות בחטא - הוא האשים את האישה. הקב"ה המשיך ופנה לאישה, אך גם היא - במקום להודות בחטא - האשימה את הנחש. כך הוחמץ מעשה התשובה הראשון, וכך הוחמצו המשך השהייה בגן העדן והמשך התגלות השכינה.

אל הנחש הקב"ה לא פנה בשאלה. הנחש הוא חלק מן הטבע, ונידון במידת הדין. בחוקי הטבע הנוקשים אין חזרה בתשובה! חטא גורר עונש, ואין דרך שלישית.

רק האדם, ידיד ה' שנברא בצלמו, זכה להופעתה של מידת הרחמים - היכולת לשוב ולתקן את החטא. רק לו נותן הקב"ה הזדמנות להתוודות ולתקן, והוא דופק על דלתו ושואלו שאלות.

התשובה והתיקון קיימים רק בקרבו של האדם, ואין הדבר תלוי אלא בו.

נערך ע"י צוות אתר התנך

לקריאת המאמר המלא באדיבות אתר VBM של ישיבת הר עציון