מה הטעם בחיי ייסורים?

פרקנו פורש את טענתו הראשונה של איוב. בתחילת הפרק הוא מקלל את היום שנולד בו ואת הלילה שבו הרתה אותו אמו. אך בהמשך הפרק הוא עובר לטענתו כלפי הבורא:

"לָמָּה יִתֵּן לְעָמֵל אוֹר וְחַיִּים לְמָרֵי נָפֶשׁ: הַמְחַכִּים לַמָּוֶת וְאֵינֶנּוּ וַיַּחְפְּרֻהוּ מִמַּטְמוֹנִים" (כ)

כלומר, מהי 'זכותו' של הקב"ה, הבורא, לברוא את העָמֵל ואת מר הנפש, שהחידלון טוב להם ממציאותם?

אפשר שבשאלה דומה התחבט עמרם, אביהם של משה, אהרון ומרים בעת שעבוד מצרים, כשגרש על פי אגדת חז"ל את אשתו ומאן להוליד בנים המושלכים תיכף ללידתם להיות טרף בשיני תניני היאור. מה טעם בחיים אלו?! שמא לכן אמרו חז"ל באחת מדעותיהם, שאיוב נולד בעת שהחל שעבוד מצרים, ומאתיים ועשר שנות חייו (כעולה מסוף הספר) היו מאתיים ועשר שנות שעבוד מצרים.

מרים, בתו של עמרם, מוכיחה את אביה על מיאונו להמשיך את חיי המשפחה שלו, וכך היא טוענת כלפיו: גזירתו של פרעה לעולם הזה, ואילו גזירתך לעולם הזה ולעולם הבא.

אכן דומה, שלולא אמונתנו החזקה בצדק משפטו של הקב"ה בעולם שכולו טוב, בעולם הבא, היו מסתתמות טענותינו מול טענה חזקה זו של איוב, מדוע בורא הקב"ה חיים, שלעיתים המוות טוב מהם?!

הרמב"ם (מורה הנבוכים ג', יב) התפלמס בשאלה זו עם חכם מחכמי האסלם, אלאראזי, שטען, שמציאותו של האדם בעולם אינה אלא נקמתו של הבורא, החפץ לדכא את ברואיו כדי להבליט את עוצמתו ואת יתרונו עליהם. הרמב"ם יוצא נגדו בחריפות שאין כמותה, וטוען שלוש טענות. נביא כאן רק אחת מהן, זו הקשורה גם לתשובת ה' לאיוב בסוף הספר: גם האדם הסובל יכול להתבונן ולראות את חסדיו הרבים של הקב"ה עם עולמו ועמו. אפשר שרמת הציפיות שלנו כבני אנוש מן הקב"ה שייטיב עימנו, גדולה מדי, ואינה כה מוצדקת. האוויר שאנו יכולים לנשום, המים שאנו יכולים לשתות והשמש הזורחת מעלינו יום יום אינם  חסדים המובנים מאליהם. תהליך השמחה או הצער על עצם החיים הוא במידה רבה תהליך פנימי שבבחירת האדם, ואינו תלוי רק במצבו האובייקטיבי.

ועדיין שאלתו של איוב נוקבת ויורדת עד חדרי תהום ומצפה לתשובה עמוקה.