הויכוח בין ירמיהו לעם היושב במצרים נראה כויכוח על עובדות ועל הדרך לפרש את המאורעות ההיסטוריים, אך מה באמת מסתתר מאחורי ויכוח זה ושכמותו? נראה שביסוד הדברים עומד הקושי של העם להודות בטעות והרצון להצדיק את כל מה שמסרו נפשם עבורו.
ירמיהו יורד למצרים בעל כורחו. הוא מזהיר את העם שלא לרדת למצרים, אבל אין דבריו נשמעים. הוא ממשיך לשאת את דבריו אל העם במצרים, וחוזר על הדברים שהוא אומר השכם ודבר, ואין שומעים לו.
מתחילת הפרק ניכר כי הדברים נאמרים זמן ארוך לאחר ישיבתם במצרים. הישוב היהודי במצרים כבר מפוזר בערים שונות: במגדל ובתחפנחס ובנף ובארץ פתרוס (א). ולאוכלוסיה מפוזרת זו מדבר הנביא.
בדבריו אל העם במצרים מופיע מרכיב מיוחד במינו, שלא היה כל כך בולט קודם לכן: ויכוח תיאולוגי בינו לבין שומעיו. לא עוד ויכוח עם נביאי שקר. העם, וביתר דיוק, הנשים, טוענות נגדו כי העובדות מוכיחות את ההפך מדבריו. הויכוח נראה ויכוח על עובדות: האמנם כל עוד עבדו למלכת השמים היו הם טובים, ורעה לא ראו, או שהחורבן והגלות וכל מה שקרה מעידים על ההפך.
מה מסתתר מאחרי ויכוח זה ושכמותו? נראה כי אפשר להבין את התופעה הזאת כתופעה אוניברסאלית, שאנו מכירים אותה מהתבוננות סביבנו: האם אדם משנה את דעתו כאשר העובדות טופחות על פניו? הניסיון הראה - שאין אדם משנה את דעתו גם במקרה כזה. בפסיכולוגיה יש תיאוריה מפורטת המסבירה כיצד דבר זה נעשה - תיאוריית הדיסוננס. ככל שאדם מוסר נפשו למען רעיון, כך יקשה עליו להודות כי טעה. והדברים מוכרים.
על כן לא ייפלא שעובדי השמש, אלה שעשו כוונים למלכת השמים (לפי חלק מן הפירושים מלכת השמים זו השמש) כל אלה מסרו את נפשם לפעילות של עבודת אלילים שלא הייתה קלה ולא הייתה נוחה. הייתכן כי לאחר מאמצים רבים יודו כי טעו? האם שונים הם מבני אדם אחרים, המצדיקים בכל מקרה את מה שלחמו בשבילו?
ועל כן לא ייפלא אם לאחר החורבן, לאחר שהם מגיעים מתי מספר למצרים, לאחר שהם עצמם הגדירו את עצמם "כי נשארנו מעט מהרבה" (מ"ב, ב) - לאחר כל זאת יכולים הם לומר לנביא במצח נחושה: "ומן אז חדלנו לקטר למלכת השמים והסך לה נסכים חסרנו כל ובחרב וברעב תמנו" (מ"ד, יח).
נערך ע"י צוות אתר התנ"ך
לקריאת המאמר המלא באדיבות אתר דעת