לפניכם קטע מתוך דף הלימוד של "מתן על הפרק" בו תמצאו שאלות מנחות והרחבות לעיון והעמקה בפרק:
בפרקנו חוזה הנביא בהבזקי נבואה את המראות והקולות של חורבן יהודה על שלביו השונים: ביאתו של האויב מצפון המדומה לאריה (ה-ח, יב-יג), תגובתה חסרת האונים של ההנהגה בירושלים (ט), והחורבן והעזובה בארץ בעקבות מעשי האויב (כג-כט). במהלך תיאורים אלה משובצות תגובותיו הנרגשות של ירמיהו לנוכח המראות והקולות המזעזעים בחזיונותיו.
א. בפסוק י מגיב הנביא לתיאור החורבן בפסוקים ה-ח, ולתיאור ההנהגה בפסוק ט. מהי האשמתו של ירמיהו ואיזה ׳תפקיד׳ הוא לוקח על עצמו בפסוק זה?
ב. בפסוקים יט-כא מגיב הנביא לקולות ולמראות בפסוקים ה-ו. מה מלמדת תגובתו על החויה הנבואית והאישית הקשה שהוא עבר? לסיכום - כיצד מצטיירת דמות הנביא ויחסו לעם ולה׳ ממכלול תגובותיו? ראו בהקשר זה את דברי המכילתא דר"י י"ב,א:
׳נמצאת אתה אומר, שלושה נביאים הם. אחד תבע כבוד האב וכבוד הבן, ואחד תבע כבוד האב ולא כבוד הבן, ואחד תבע כבוד הבן ולא כבוד האב. ירמיה תבע כבוד האב וכבוד הבן...׳
ג. בפסוקים כג-כו מתואר חורבנה של הארץ בכמה מישורים. עקבו אחר סדר התיאורים ונסו לעמוד על משמעותו, תוך השוואה לתיאור הבריאה בבראשית א׳. העזרו בדברי המלבי"ם:
׳החוזה החל מצייר חורבן המציאות כולה וכל הבריאה אשר יצאה לפועל בששת ימי המעשה, ומצייר תחילה חורבן השמיים והארץ בכלל... ועתה החל לסדר החורבן שהתהווה על פני הארץ מהנמצאים אשר עליה שנבראו מיום ג ואילך... אולם בזה תפס הסדר כפי התכלית - אחר שהאדם הוא תכלית כל הנמצאים... וישוב לאחור מן מעשה יום השישי עד מעשה יום שלישי...׳
למעבר לדף הלימוד המלא מתוך התכנית "מתן על הפרק"