מה רע בלשתות דם?

קרבן שלמים נאכל ברובו המכריע על ידי מי שמקריב אותו (עם משפחתו או עם חברים), כסעודת חג, כחגיגת סעודה, או כסעודה חגיגית.

אבל העיקר בפרק הוא לא מה אוכלים מן השלמים (ומתי ואיך, כפי שיפורש בפרק ז), אלא מה אסור לאכול מהם ומכל בשר קרבן, וגם מכל בשר בהמה וחיה טהורה שאינם קרבן – "חֻקַת עולם לדֹרֹתיכם בכל מושבֹתיכם: כל חֵלֶב וכל דם לא תֹאכלו" (ג, יז).

מה שקרב על המזבח הם החלבים, ומה שנזרק על המזבח הוא הדם – מחזירים אותם לה', שברא אותם, והם אסורים באכילה לאדם גם כשאין מזבח:

1. אין רשות לאדם לשתות דם בכלל (!) "כי נפש הבשר בדם הִוא" (ויקרא יז, יא); "כי הדם הוא הנפש, ולא תאכל הנפש עם הבשר" (דברים יב, כג).

2. גם החלבים לא נועדו לאדם כלל (!).

התורה מפרטת אותם בדיוק רב, מפני שהגבול בין חלב לשומן המותר הוא גבול דק; הרבה יותר קשה להפריד בין חֵלֶב לשומן, מאשר להוציא את 'דם הנפש', וגם דם בכלל.

החֵלֶב עשוי לעורר ויכוחים סוערים על השאלה מהו הנזק הבריאותי שהוא עלול לגרום, ודם אין שותים ברוב התרבויות האנושיות, אולם הדגש של התורה הוא על כך שחֵלֶב ודם אסורים לאדם מבחינה מוסרית, כי בהם הנפש, והכיסוי החיוני השומר על האיברים הפנימיים (ג', ג-ד; ט-י; יד-טו).

באדיבות אתר 929