התורה בוחרת לסיים את דבריה בפרידה ממשה מנהיגם של ישראל. מדוע מות משה הינו כל כך משמעותי לסיומה של תורה?
גדולתו של משה רבנו אינה רק עניין של זכרון היסטורי אמיתי או הכרת הטוב לנביא ה' ומנהיגו הדגול של עם ישראל; אמנם היבטים אלה נכונים, אך הם אינם העיקר - גדולתו של משה והאקסקלוסיביות של נבואתו מהווים סיבה והוכחה לאמיתות התורה. מחד, רק נביא כמשה יכול היה לתת את התורה, ומאידך - גדולתו של משה מהווה עדות והוכחה לאמיתות התורה.
מכאן מובן שהעיקר השביעי שעניינו האמונה בנבואת משה רבינו המובא בדברי הרמב"ם (פירוש המשניות, הקדמה לפרק 'חלק') הוא אכן מיסודות אמונתנו. כדי להאמין בו די בהבנה על דרך השלילה של ייחודיותה של נבואתו, או בהכרת הסימפטומים שלה. גם אם איננו יודעים איך נבואת משה מתרחשת, אנו מבינים שהיא תופעה מסוג שונה לחלוטין, וזו המטרה המרכזית של העיקר השביעי.
טענותיו הפילוסופיות של הרמב"ם משתלבות היטב עם סיום התורה: מותו של משה הוא סוף התורה, מפני שלא תיתכן תורה בלא משה. פסוקי הסיום של התורה, אם כן, אינם רק פרידה חגיגית מהדמות הראשית שלה, אלא פרידה מעצמה - התורה מספרת לנו מדוע איננה ממשיכה: משמת משה, לא יכולה יותר להיות תורה.
על פי דברי הרמב"ם מובן לנו היטב מדוע מכונה התורה "תורת משה" - לא רק בשל העובדה ההיסטורית שמשה רבנו הוא זה שמסר אותה, אלא מפני שלא תיתכן שום אפשרות אחרת אלא זו: שמשה ימסרנה!
נערך ע"י צוות אתר התנ"ך
לקריאת המאמר המלא באדיבות אתר VBM של ישיבת הר עציון