תקופת השגשוג והשלווה בימי מנשה יצרה מעמד של עשירים חדלי אמונה שאינם נכספים ואינם שואפים למשהו נעלה מעסקיהם, הסבורים שאין השגחה, קופאים על שמריהם, על נכסיהם ומעלליהם.
אנחנו עומדים פה אחרי תקופת מנשה ואמון. זוהי תקופה ארוכה מאוד. מנשה מלך שנים רבות. ושני המלכים האלה היו ואסאלים נאמנים בתכלית לאימפריה האשורית, פרט לאפיזודה אחת הנזכרת בדברי הימים. הייתה זו תקופה של שלווה יחסית. שלווה זו יצרה מספר תופעות, שהדאיגו את צפניה. הוא אומר בפרק א', ד-ו:
"ונטיתי ידי על יהודה ועל כל יושבי ירושלים... ואת המשתחוים על הגגות לצבא השמים ואת המשתחוים הנשבעים לה' והנשבעים במלכם. ואת הנסוגים מאחרי ה' ואשר לא בקשו את ה' ולא דרשהו"
פסוקים אלה מדברים על סימנים של השפעה אשורית-מסופוטמית. בפסוקים ח ו-ט נאמר:
"והיה ביום זבח ה' ופקדתי על השרים ועל בני המלך ועל כל הלבשים מלבוש נכרי. ופקדתי על כל הדולג על המפתן ביום ההוא הממלאים בית אדניהם חמס ומרמה".
הדברים נאמרים כפי הנראה בראשית ימיו של יאשיהו. טרם התחילה התשובה, שהמחקר קורא לה "הרפורמה", ועדיין השפעתה של תקופת מנשה ניכרת יפה. בסוף פסוק ט מתחיל תיאור התוצאה השנייה של אותה תקופת שלווה. כל האנשים האלה הנוהים אחרי חגי הנוכרים ואחרי האופנה המזרחית-קדמונית, הרווחת בקרב הנוכרים בימים ההם, ממלאים את בית אדוניהם חמס ומרמה. תקופת השגשוג של מנשה העלתה מעמד של אריסטוקרטים, שהיו לא רק נוהים אחרי האופנה ואחרי חגי הנוכרים, אלא גם סוחרים עשירים, כפי שנאמר בפרק: "...נכרתו כל נטילי כסף" (יא), "גם כספם גם זהבם לא יוכל להצילם..." (יח).
מדובר כאן על מעמד של עשירים, אשר צברו את ממונם בדרכים נלוזות. הנביא מדבר על "חמס ומרמה". יש כאן שחיתות המלווה שאננות והתעשרות עם חיקוי של תרבות זרה ודרכי נכר. למה מביאה ההתעשרות הזאת והחיים הקלים של שכבת המתעשרים, בעלי נטילי כסף, הממלאים בית אדוניהם חמס ומרמה? בפרק א', יב נאמר: "והיה בעת ההיא אחפש את ירושלים בנרות ופקדתי על האנשים הקפאים על שמריהם האמרים בלבבם לא ייטיב ה' ולא ירע".
כלומר, אדישות וציניות של עשירים, המסיקים מתולדות תקופת מנשה ש"לא ייטיב ה' ולא ירע", שיכול אדם ללכת בשרירות לבו כמנשה ולהצליח. ייתכן שלעניין זה מתכוון הנביא בביטוי אחד קשה, שכל הפרשנים התלבטו בו מאוד. בתחילת פרק ב' הוא אומר: "התקוששו וקושו הגוי לא נכסף". אני משער שאותו ביטוי "הגוי לא נכסף" הוא נרדף לביטוי "לא ייטיב ה' ולא ירע". כלומר, אנשים חדלי אמונה שאינם נכספים ואינם שואפים למשהו נעלה מעסקיהם. הם סבורים שאין השגחה, הם קופאים על שמריהם, על נכסיהם ומעלליהם.
נערך ע"י צוות אתר התנ"ך
לקריאת המאמר המלא באדיבות אתר דעת