בברכתו של בלעם לישראל ישנה סתירה כביכול. מצד אחד מתוארת השלווה והנינוחות השוררת בין האהלים ומצד שני מתוארת עוצמה של פרץ מים וגבורה של אריות. כיצד מתיישבים שני התיאורים זה עם זה?
בדברי בלעם מתוארת השלווה שבמחנה ישראל: נחלים, אוהלים, גנות עלי-נהר. נצייר לעצמנו את אותו מדבר שממה, אשר בתוכו, בשלווה פסטורלית, נטועים להם אוהלי בני ישראל שורות שורות, עצים וגנות, נאות דשא ומי-מנוחות. ועל-כך אומר המדרש: "'מה טבו אהליך יעקב' - שלא היו פתחיהן מכוונים זה כנגד זה". גם בתוך אותה שלווה נשמרה הצניעות.
בהמשך דברי בלעם עדים אנו לשינוי פתאומי וקיצוני באווירה: לאחר נזילת המים מן הדלי טיפין טיפין, בשקט ובשלווה, מופיע פתאום נחשול אדיר, פרץ-מים, "במים רבים" (ז), והסערה מתגברת: "יאכל גוים צריו, ועצמותיהם יגרם, וחציו ימחץ" (ח). חוסר-שלווה, מלחמות בלתי-פוסקות, מהומת-עולם. האין זו סתירה? כביכול הושמעו כאן הסימפוניה החמישית והשישית כאחת, ללא כל הבחנה בהבדל התהומי שבין השקט והשלווה שמשרה זו לבין הסערה והמהומה שיוצרת זו!
מיוחד בקיצוניותו פסוק אחד בפרשה זו: "הן עם כלביא יקום... לא ישכב עד יאכל טרף ודם חללים ישתה" (כ"ג, כד). רש"י, למרבה הפלא, מתעלם כליל מהנימה החריפה, ומעביר את כל הדימויים למישור אחר לגמרי: "כשהם עומדים משנתן שחרית הם מתגברין כלביא וכארי לחטוף את המצוות: ללבוש טלית, לקרוא שמע ולהניח תפילין. ובלילה על מטתו עד שהוא אוכל ומחבל כל מזיק הבא לטרפו. כיצד? קורא את שמע על מטתו, ומפקיד רוחו ביד המקום ב"ה, והקב"ה מפיל חלליהם".
רש"י "מתעלם" מפשוטו של מקרא. ההסתערות של שתיית דם ואכילת טרף מתחלפת בהסתערות על התפילין, בכיבוש הציצית, ובטרף של קריאת שמע באימה וביראה.
ביסוד אותו שילוב מופלא, בין החרב, המלחמה, וקיום המצוות טמון כוחו של מחנה ישראל. מחנה צבאי, שבו מטבע הדברים מתערערים כל יסודות הבושה, הופך להיות מחנה של קדושה, שאין פתחיו מכוונים זה כנגד זה.
אומות העולם אינן יכולות לתפוש שילוב מעין זה. בתוך גנות ואוהלים על פלגי מים - הייתכנו רעש ומלחמות בלתי פוסקות? מצד שני, אין הן יכולות לתפוש כיצד יכולה הצניעות לדור במחנה צבא. ומתוך אותה התפעלות של נביא אומות העולם באה קריאת-ההפתעה שלו: "מה טבו אהליך יעקב" (ה) .
נערך ע"י צוות אתר התנ"ך
לקריאת המאמר המלא באדיבות אתר VBM של ישיבת הר עציון