הנביא מתאר את הפורענות שעוד צפויה להגיע על ממלכת ישראל, אולם פותח וחותם את הנבואה בנבואת נחמה לממלכת יהודה שנשארת נאמנה לקב"ה. מה פשר השילוב בין הנבואות?
לפנינו שני פרקים (ט'-י') שמהווים יחידה אחת של נבואה העוסקת בפורענות שתבוא על מלכות ישראל. באותה התקופה מנוהלת מלכות ישראל על ידי פקח בן רמליהו שמורד בקב"ה ומבקש לכרות ברית עם ארם כנגד מלכות יהודה. הקב"ה שולח אליהם את מלך אשור, שבט אפו, על מנת לפרוע מהם את אשר הבטיח ביד כל הנביאים וביד משה רבינו כי בגין חטאי עבודה זרה יגלו מן הארץ.
הנביא מתאר את התגברות הפורענות בכמה שלבים ובכל פעם מסיים במילים: "בכל זאת לא שב אפו ועוד ידו נטויה". כלומר, ה' לא שב מכעסו ועוד ידו מבקשת להמשיך ולהכות במלכות ישראל עד כלותה. מה פשר ה"פזמון" החוזר הזה שמופיע ארבע פעמים?
דומה שהנביא מבקש לזעזע את העם. כולנו זוכרים את תקופת השופטים בה היה ה' מקים גויים שיצרו לישראל אך לבסוף היה מושיע אותם מתוך אהבתו אליהם ומשום שלא רצה בכליונם. מילים אלו עליהן חוזר הנביא יש בהן כדי להביע כי הקב"ה גמר אומר להעניש את ישראל. כעת, אין בכוונתו לחזור בו ולרחם עליהם. כעסו לא יישך והוא ימשיך להכות בישראל עד אשר יגלו מן הארץ. כעת מחליט הקב"ה לנהוג במידת הדין ומבקש למנוע בכל תוקף ממידת הרחמים לשנות את הגזירה. לאן נעלמה מידת הרחמים של הקב"ה?
נראה שמשום כך פותחת נבואה זו בנחמה למלכות יהודה, נחמה העוסקת במשיח ה' (כנראה הכוונה לחזקיהו שיהיה נאמן לה'), וכן בהכרתתו של מלך אשור שבסופו של דבר מגיע למרידה בקב"ה וסבור כי הכל בכוח ידו ולכן מפסיד את "תמיכתו" של ה' במעשיו ביחס למלכות יהודה.