החוים מזוהים במקרא ובמחקר עם 'החורי', עם הנבדל משאר עמי כנען בשפה ובתרבות, מה שיכול להסביר את פזיזותם של ישראל לקבל את היותם זרים 'מארץ רחוקה'.

 

הקלות שבה הצליחו הגבעונים לשכנע את בני ישראל בהצגה שלהם, ובדבריהם שבאו מארץ רחוקה, תמוהה. האם באמת מספיקים כמה בגדים בלויים ואוכל מקולקל כדי להאמין לכך שמדובר בנכרים מוחלטים, שהגיעו "מארץ רחוקה מאוד" (ט)?! האם זה מספיק כדי להביא את הזקנים לידי כך שיכרתו ברית פזיזה עם זרים?

כדי להבין את הסיפור, נצטרך להבין יותר טוב את טיבם של הגבעונים.

הגבעונים הם חלק מהעם החוי, אחד משבעת עממי כנען. העם החוי מוזכר כעם שישב בכמה מקומות באיזור: שמעון ולוי ירשו את החוים היושבים בשכם (בראשית ל"ד), ועל עשו מתואר שהתחבר עם החוי (/החורי) היושב בהר שעיר (שם ל"ו).
בתקופת ההתנחלות, מתואר עיקר מושבם בהר הלבנון (שופטים ג', ג) אך על פי פרקנו נראה שהיתה להם גם התיישבות מצומצמת בלב הארץ - הערים גבעון, בארות, הכפירה וקרית יערים.

המחקר, בעקבות התחלפות השמות בשיוך העממי של בני שעיר, מזהה את החוים עם החורים.
על פי ממצאים שונים מזוהים החורים כעם שישב בעיקר בצפון ארם נהריים, שם הקים ממלכות כַּבִּירוֹת ונאבק על ההגמוניה בארם נהריים ובסוריה עם הבבלים, המצרים והאמורים.
תחום השפעתם הגיע גם לארץ, אך בקבוצות קטנות.
מוצאם של החורים ושפתם הם חידה; הם לא קשורים באופן מובהק לשמים, להודו-אירופים או למצרים. מהמעט שמסופר עליהם בתורה נראה שהם לא הונהגו על-ידי מלכים, כרוב עממי כנען, אלא על-ידי נשיאים / אלופים; וניתן אצלם משקל רב להכרעת הזקנים - בדומה לבני ישראל.

בהסתמך על כל זאת, ניתן לומר שהגבעונים אכן היו נבדלים בקרב האוכלוסייה הכנענית - הם היו עם קטן, זר, בעל שפה ותרבות שונות בתכלית משאר יושבי הארץ.
נראה ששוני זה הוא שעמד להם בבואם לישראל בבקשה לכרות ברית, וגרם לישראל להשתכנע מטענתם שאינם מיושבי הארץ אלא שליחים מארץ רחוקה.

הכותבים במדור זה הינם חברי ארגון נח"ת - נוער חובב תנ"ך, המהווה בית ללימוד התנ"ך בידי הנוער