מיהי שותפתו של אברהם?

הבחירה הא-לוהית חלה מראשיתה על אברהם ושרה כמשפחה. ועל כן כבר משעה שנאמרו לאברם ההבטחות "ואעשך לגוי גדול", ו"לזרעך אתן את הארץ הזאת", היה משמען שהזרע המשותף לאברהם ושרה הוא שיהיה לגוי גדול והוא שיירש את הארץ הזאת.

מרגע בחירתם מתנסה זוג האבות בסדרה של ניסיונות: האם יאמינו אברם ושרי בהתגשמות הבטחת ה' להם אודות הזרע, פשוטה כמשמעה, או שמא, לנוכח המציאות המרה, יחפשו מנוס מאמונה זו בתחליפים שונים, ובפירושים המפקיעים את הבטחת ה' ממשמעה הפשוט.

כך היה בעת ירידתם למצרים, וכך היה בפרדה מלוט, שיכול היה להיחשב, בהיותו בן אחי אברם, לבנו המאומץ וליורשו, שעליו ייסובו כל הבטחות הזרע והארץ.

עם עבור השנים, ולאחר הפרידה מלוט, נותר רק דמשק אליעזר לרשת את אברם, וה' מבטיחו "לא יירשך זה, כי אם אשר יצא ממעיך הוא יירשך", והאמין אברם בה', ויחשבה לו צדקה. עשר שנים חלפו על זוג האבות בארץ כנען, ועדיין לא נפקדו בזרע. ועתה באה יזמת שרי לתת לאברם את הגר שפחתה. האם מעשה זה הוא ביטוי של ייאוש מהיות שרי שותפתו של אברם בהתגשמות ההבטחה הא-לוהית והחזון הגדול?

לפי פרושו של רמב"ן (לפס' ב) המעשה של נתינת הגר לאברם לא היה מתוך ייאוש אלא בתקווה שזה יביא לכך שגם שרי תזכה לבנים מאברם בזכות זה. אם כך, העינוי של הגר איננו בשל כבודה האישי אלא המשך אמונתה בכך שהיא תהיה שותפתו של אברם לייעוד הגדול שייעד ה' לשניהם, ולא השפחה המצרית.

התגרותה של הגר בשרי מעוררת את שרי לתבוע את עלבונה, ולהכריז בכך כי אין היא מוותרת על היותה גבירה יחידה בבית זה, שותפתו היחידה של אברם להקמת המשפחה והעם העתידיים. לו הייתה מוחלת על עלבונה, מתוך עליבות והשלמה עם גורלה, הייתה משמעות הסיפור כי שרי הפסיקה להאמין בכך שהבטחת ה' נוגעת גם אליה.

משמעות הסיפור היא אפוא, כי שרי איתנה באמונתה בהבטחת ה', ואף אברם מסכים עמה, כי לא בן השפחה יהא נושא הברית עם ה', אלא בנם המשותף של אברם ושרי. לאחר שעמדו בניסיון ונאמנו, בא הסיפור הבא (בפרק י"ז) לאשר דבר זה עצמו במילים מפורשות.

נערך ע"י צוות אתר התנך

לקריאת המאמר המלא באדיבות אתר VBM של ישיבת הר עציון