מייאוש לתקווה

הקינה השלישית שבמגילת איכה שונה בכמה וכמה עניינים מהקינות האחרות. מבחינה צורנית ניתן לשים לב שהקינה מכפילה את כמות הפסוקים שמופיעה בשאר הקינות. ובניגוד לקינה הראשונה, השנייה והרביעית, הקינה שבפרקנו לא פותחת במילה "איכה", לשון היחיד שולטת ברוב הקינה ועוד. אך ברצוני להתרכז בעניינים תוכניים שבקינה. המשורר שבקינה מזכיר בהתחלה את מצוקתו: "בִּלָּה בְשָׂרִי וְעוֹרִי שִׁבַּר עַצְמוֹתָי" (ד) מדברים אלו נשמע שהמשורר חולה במחלה שמזיקה לגופו בצורה קיצונית, אך בהמשך נשמע שהבעיה של המשורר אינה מחלה קשה אלא דווקא אויב: "דֹּב אֹרֵב הוּא לִי אריה [אֲרִי] בְּמִסְתָּרִים" (י) למרות שלא לגמרי ברור מיהו האויב הזה. בתווך נשמע שהמשורר נתון במעצר או בבית הכלא ולא יכול להשתחרר משם: "בְּמַחֲשַׁכִּים הוֹשִׁיבַנִי כְּמֵתֵי עוֹלָם. גָּדַר בַּעֲדִי וְלֹא אֵצֵא הִכְבִּיד נְחָשְׁתִּי" (ו-ז). בכל הפסוקים האלה המשורר לא מזכיר מי הוא זה שגורם לכל הצרות האלה - למרות שהתשובה מובנת מאליה.

המשורר מתלונן כאן על ההשגחה השלילית של ה' עליו. המשורר הגיע למצב עגום בו הוא מבקש לוותר על חייו מרוב הקשיים העוטפים אותו: "וָאֹמַר אָבַד נִצְחִי וְתוֹחַלְתִּי מֵה'" (יח). הצרות הרבות שהזכיר קודם לכן קשורות לכך שה' צמוד אליו ומשגיח עליו. המשורר מתאר את ה' כ"ארב הוא לי" (י) ובכך מבהיר שמקור הבעיות כולן הוא בה', והוא אף מרגיש שהוא נמצא במעין כלא כשה' משגיח עליו. אך מה שלמעשה מעודד אותו ושגורם לו לא לשים קץ לחייו הוא שמדובר בה'. הפעם הראשונה שהוא מזכיר את שם ה' הוא בפסוק שצוטט קודם לכן בו תיאר את מחשבתו למות. כעת המשורר מבין שהוא לא מאבד את חייו סתם כך אלא את "תוחלתי מה'" (יח). לכן הוא שב ואומר: "זֹאת אָשִׁיב אֶל-לִבִּי עַל-כֵּן אוֹחִיל. חַסְדֵי ה' כִּי לֹא-תָמְנוּ כִּי לֹא-כָלוּ רַחֲמָיו. חֲדָשִׁים לַבְּקָרִים רַבָּה אֱמוּנָתֶךָ. חֶלְקִי ה' אָמְרָה נַפְשִׁי עַל-כֵּן אוֹחִיל לוֹ" (כא-כד). חסדי ה' לא נגמרים לעולם ולכן תמיד "אוחיל לו". המשורר חוזר בו מהקושי שהיה שרוי בו קודם לכן וכעת אוחז בתקווה הגדולה "חסדי ה' כי לא תמנו".

הקינה האמצעית שופכת תקווה גדולה למתאבלים על ירושלים וקוראת לחזרה בתשובה והליכה בדרכי ה'. הקינה כולה כתובה בלשון יחיד אך באמצע הקינה יש מעבר ללשון מדברים וכאילו האבלים משתכנעים מדברי הגבר: "נַחְפְּשָׂה דְרָכֵינוּ וְנַחְקֹרָה וְנָשׁוּבָה עַד-ה' נִשָּׂא לְבָבֵנוּ אֶל-כַּפָּיִם אֶל-אֵל בַּשָּׁמָיִם" (מ-מא). אמנם החזרה בתשובה באה עם תלונה קשה: "נַחְנוּ פָשַׁעְנוּ וּמָרִינוּ אַתָּה לֹא סָלָחְתָּ" (מב) אך אבלי ציון וירושלים מרגישים כבר שאפשר לדבר על חזרה לה', עם כל הקושי.