חז"ל דורשים את הסמיכות בין פרשיית פרה אדומה המטהרת מן הטומאה למיתת צדיקים שמכפרת. מה פשר הסמיכות הזאת? כיצד דווקא מוות מהווה כפרה וטהרה?
כשחז״ל הישוו בין הטהרה בפרה אדומה לבין הכפרה במיתתם של צדיקים, הרי זה משום שאכן יש צד של דמיון פשוט ביניהם. על פרה אדומה אמר שלמה המלך (מדרש זוטא קהלת ז): ״אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני״ (קהלת ז', כג). היא מלאה במהויות לא מובנות, מלאה פרדוכסים — מוזרויות בפרטי הדינים (למשל, שהמים מטמאים כל אחד חוץ מאשר אדם טמא), עד לתמיהות אחרות. אך התמיהה הבסיסית שיש בטהרה בפרה אדומה, קשורה דווקא לעניין בו אנו עוסקים.
אדם נגע בטומאה, ולא סתם טומאה אלא בטומאה חמורה — ואת הכפרה, את מה שמטהר אותו מטומאת המת, הוא עושה על ידי דבר שממיתים אותו, ואחר כך גם שורפים אותו עד שהוא הופך לאפר. הכפרה נוצרת מתוך דבר שמתכלה לגמרי מן העולם. אילו הטהרה מהטומאה הייתה רק במים החיים, העניין היה מובן: מצד אחד ישנה הטומאה, ומצד שני ישנם המים החיים, ואני יכול לראות אותם כשני הפכים; דבר אחד שכל כולו הוא מוות, ודבר שני שהוא חיים, מים חיים. אבל העובדה שהטהרה מן המוות עוברת בעצמה דרך המוות, דרך הכיליון, זו הבעיה הבסיסית בעניין הפרה האדומה, מעבר לשאלות הפרטיות.
אותה שאלה נכונה לגבי הכפרה שבמיתת הצדיקים. מיתת הצדיקים היא הרי טרגדיה; כשצדיק יצא מן העולם, העולם צריך היה להיות הרבה יותר חשוך. היה איש שהאיר את העולם, ועכשיו, חשכה באה לעולם. היציאה היא אכן נקודה אפילה בתוך המציאות, אך מצד שני היא הארה של השתחררות, של היוולדות מחדש, הארה של חיים. כשילד נולד בעולם הזה, הוא מת בשביל עולם אחד ונולד לעולם שני, וגם האיש, או הצדיק, שמת, כשהוא יוצא מן העולם, הוא בעצם עושה תהליך הפוך — הוא נולד לעולם אחר; הוא מת בשביל העולם הזה, וחוזר לעולם השני. הנקודה הזו יוצרת את הפרדוכס, בו טומאה וכפרה באים כאחד.
נערך ע"י צוות אתר התנ"ך מתוך הספר 'חיי עולם: שיחות על פרשת השבוע' בהוצאת מגיד
לרכישת הספר