מיכה היה איש של הפכים, חמדן וקמצן ועם זאת נדיב ופתוח. הוא היה בעל רגשות דתיים אבל תפיסתו היתה פרימיטיבית. אמונתו היתה חדורה אמונות תפלות ופולחנים כנעניים ושימשה לו קרדום לחפור בה.
מיכה לא חשש לגנוב מאמו, אבל אימת האָלה ריחפה מעל ראשו, הוא הודה בגניבתו והחזיר את הכסף לא משום שעשה תשובה אלא מפחד הקללה. הכסף הוחזר לאחר שאמו בירכה אותו והפכה את החזרתו למשתלמת. משהוחזר לו הכסף כפסל ומסכה ייחד לו מקום ובית, עשה לו אפוד ותרפים ושכר לו, בהזדמנות ובזול, נער לוי לכהן. משהצליח לעשות לו בית אלוהים מכובד משלו הריהו מחוסן מפני הקללה ובטוח בחסד האלוקי שילווה אותו.
מסיפורם של בני דן נראה שהיה זה חזיון נדיר שלאדם פרטי יהיו פסל ובית כזה. הסכום שיש להקדיש לעשייתו גדול מיכולתו של אדם יחיד, וגם אז קשה לשוות לפסל הילת קדושה ולהמציא לו יש מאין כוח השפעה והערצה מצד הקהילה. מיכה השתמש בהזדמנות זו שבה הוקדש סכום כסף עצום שהיה לאמו ממקור עלום וניצל את פדיון הנפש ופדיון האלה ליצירת מקדש חדש.
מיכה ואמו דיברו כיראי השם ששם שמים שגור על לשונם, ובאותה שעה השתמשו בפולחני עבודה זרה. האם באמת כיוונו לשמים? הגמרא בשבועות דף לה עמוד ב מביאה מחלוקת בין חכמים בעניין. חכמים רואים בפסל מיכה עבודה זרה לכל דבר אולם רבי אליעזר סובר שמיכה ואמו עירבו קודש וחול ושיתפו עבודת ה' עם מעשי עבודה זרה.
בכך נמתח קו מפסל מיכה אל עגל הזהב שלפניו ואל עגלי ירבעם שאחריו. כוונת כל אלה הייתה ביסודה לשמים ולא לעבודה זרה ממש, אלא שביקשו לשלב בעבודת ה' פולחן עובדי כוכבים ומזלות ואיסור תמונה.
נערך ע"י צוות אתר התנ"ך מתוך הספר 'עוז וענווה – עיונים ביהושע ושופטים', בהוצאת מדרשת הגולן