מי העבד ומי האדון?

יהונתן משביע את דוד בחייו: "וְלֹא תַכְרִית אֶת חַסְדְּךָ מֵעִם בֵּיתִי עַד עוֹלָם" (שמואל א כ', טו), דוד נזכר בשבועה ופונה לעשות חסד עם בית שאול, עבור יהונתן. דוד לא יודע מה עלה בגורל צאצאיו של יהונתן, על אף הקירבה שהייתה ביניהם, ושואל אם מישהו נותר. נזכרים בעבד.

ציבא העבד נקרא אל המלך, לא כורע ולא משתחווה, אך יודע לספר לדוד כי: "עוֹד בֵּן לִיהוֹנָתָן" ומוסיף בלי שנתבקש לכך שהוא: "נְכֵה רַגְלָיִם" (ג). העבד המפורסם, המוכר, מציג את בן יהונתן הנעלם. את שמו הפרטי הוא לא מציג בפנינו, את הפגם הגופני דווקא כן.

המלך שולח להביא את הבן הנכה, מפיבשת, שנופל על פניו מיראת המלך. "אַל תִּירָא" (ז), אומר לו דוד ומדבר איתו בלשון רכה. "לא קראתיך לגמול עמך רעה כי אם לגמול עמך חסד בעבור אביך" (מצודת דוד). מפיבשת משתחווה שוב, משתאה לנוכח הנדיבות והכבוד הרבים. במפגש ביניהם דוד איננו "מלך", הוא מכונה רק "דוד", שומר החסד ליהונתן.

"וַיִּקְרָא הַמֶּלֶךְ אֶל צִיבָא נַעַר שָׁאוּל וַיֹּאמֶר אֵלָיו: כֹּל אֲשֶׁר הָיָה לְשָׁאוּל וּלְכָל בֵּיתוֹ נָתַתִּי לְבֶן אֲדֹנֶיךָ" (ט). הכינוי "מלך" שמור לשיחה עם ציבא, מתחילתה ועד תומה. דוד קורא ל"נער שאול" ואומר לו לעבוד את "בן אדניך" -  את ציבא יש להעמיד במקומו.

"וַיֹּאמֶר צִיבָא אֶל הַמֶּלֶךְ: כְּכֹל אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ אֶת עַבְדּוֹ, כֵּן יַעֲשֶׂה עַבְדֶּךָ" (יא). לכאורה דוד מצליח, אבל הפער גדול מדי: מפיבשת לא ידוע, חושש ומרגיש שפל, ציבא מוכר ומלא ביטחון. מפיבשת חסר כל ויש לו רק בן קטן, לציבא יש עבדים רבים ומשפחה גדולה.

העבד והאדון, כך נדמה, משמשים פה בערבוביה.

באדיבות אתר 929