מי התובע ומי השופט?

איוב מגיב לטענת בלדד על משפט הצדק של הקב"ה בחריפות רבה. ניגע באחת מטענותיו:

"כִּי לֹא אִישׁ כָּמֹנִי אֶעֱנֶנּוּ נָבוֹא יַחְדָּו בַּמִּשְׁפָּט: לֹא יֵשׁ בֵּינֵינוּ מוֹכִיחַ יָשֵׁת יָדוֹ עַל שְׁנֵינוּ: יָסֵר מֵעָלַי שִׁבְטוֹ וְאֵמָתוֹ אַל תְּבַעֲתַנִּי: אֲדַבְּרָה וְלֹא אִירָאֶנּוּ כִּי לֹא כֵן אָנֹכִי עִמָּדִי" (לב-לה)

איוב, שבפרק כ"ט עוד עתיד להתברר שהוא עצמו שימש כשופט בחברה שחי בה, טוען לא רק נגד צדקת משפטו של הקב"ה, אלא גם נגד סדרי הדין. קיימים כללי משפט בסיסיים, שאסור ששופט יעבור עליהם. הכלל הבסיסי ביותר אמור להיות הפרדה מוחלטת בין התובע בדין לבין השופט. לא יעלה על הדעת שאדם התובע את חברו על נזק שגרם לו, הוא עצמו יישב כשופט בדין.

למי חטא איוב על פי דברי בלדד? לקב"ה, כמובן. הקב"ה הוא אפוא התובע במשפטו של איוב. יש אפוא צורך להביא למשפטם דמות שלישית ("לא יש בינינו מוכיח"; לג) והוא ישפוט בינינו, בין איוב לבין הקב"ה. או אז יוכל איוב לדבר במשפט מול התובע, הקב"ה, ללא משוא פנים וללא רגשי נחיתות, לדבר ולא להתיירא מפני השופט.

האומנם ניתן לדרוש זאת בעת שהאדם עומד למשפט לפני הקב"ה על מעשיו? הבה נשווה את איוב לבן דמותו באמצע ימי הבינים, רבי אמנון ממגנצא. כאיוב היה גם רבי אמנון עשיר ומכובד, וניהל חיים מסודרים ותקינים. כאיוב היה גם הוא ירא שמים ושומר מצוות. והנה, בבת אחת הפסיד את כל אשר לו, והוא שוכב בייסוריו הקשים על מיטתו ועוסק במשפטו של הקב"ה ביום הדין, בשופטו את רבי אמנון.

דומה, שגם רבי אמנון התחבט בבעיה דומה. הייתכן שהקב"ה יהיה התובע והשופט כאחד? הייתכן שהוא עצמו יהיה גם העד במשפט? והרי אין עד נעשה דיין, ובעל הדבר עצמו אינו יכול להעיד במשפט. אך רבי אמנון אומר בתפילתו הפומבית בבית הכנסת, שעה קלה לפני הסתלקותו:

"אמת כי אתה דיין ומוכיח ויודע ועד".

משפט כזה מזכיר לנו היום משפט צבאי. חייל התחצף למ"פ שלו. במשפטו לפני המ"פ יהיה המ"פ התובע, העד והשופט. אך במשפט צבאי חייב המ"פ לשאול את החייל: 'האם אתה מוכן להישפט בפניי?'. המשפט יתקיים בצורתו זו רק אם החייל יקבל עליו את עול משפטו של המפקד, וזה מה שעושה רבי אמנון, המביע אמון במשפטו של הקב"ה, שהוא משפט האדון את עבדיו ולא משפט אזרחי רגיל.

איוב תבע סדר דין הקיים במשפט אזרחי במדינה דמוקרטית. אך יחס זה אינו נכון בין אדם לבוראו, לקב"ה.