רגע לפני שהפכה לבירת ישראל לעולם, הצצה קטנה אל "עיר היבוסי הזאת" (יא) שלא ממש עניינה אף אחד.
בקצה המערבי של טיילת ארמון הנציב בדרום ירושלים, עברה הדרך הקדומה מבית לחם יהודה לגבעת בנימין ("גבעה" =תל אל פול), ולהר אפרים. משם גם רואים היטב את "יְבוּס", שהפכה כעבור שנים רבות ל'עיר דוד' (עד היום), ואת הר הבית. שם ראה אברהם "את המקום מֵרָחֹק" (בראשית כ"ב, ד-ה), ושם השאיר את נעריו, כפי שלמדתי שם בצעירותי מפרופ' יהודה אליצור ז"ל. בדרך זו הלך האיש עם פילגשו ונערו בחזרה מבית לחם יהודה אל הר אפרים,
בסופו של יום – "הם עִם יְבוּס והיום רַד מאד, ויאמר הנער אל אדֹניו: לכה נא ונָסוּרה אל עיר היְבוּסי הזאת ונָלין בה; ויאמר אליו אדֹניו: לא נָסוּר אל עיר נכרי אשר לא מבני ישראל הֵנה, ועברנו עד גבעה" (יא-יב). כדי להגיע לעיר היבוסי היו צריכים לרדת מן הדרך שעוברת באזור שער יפו ושער שכם של היום, וממשיכה צפונה. בדברים הפשוטים האלה אנו מקבלים עדות ישירה ומבט נדיר על "עיר היבוסי הזאת" מתקופת השופטים. עיר נכרית, שלא היו בה מבני ישראל, ולא הייתה חשובה בעין ישראלית של אז. בית לחם יהודה וגבעת בנימין, וביניהן "עיר היבוסי הזאת".
לגודל האסון, נהגו אז בני בנימין בפילגש, בדומה לסדום, גרוע בהרבה מיבוס הנכרית, ויהודה עם שאר השבטים נלחם נגד בנימין מלחמת אחים.
ירושלים יושבת על גבול נחלות יהודה ובנימין. כל זמן שבני ישראל חיו בתוך עולמם השבטי ('מגזרים', בלשוננו כיום), ירושלים לא הייתה חשובה. רק משעה שקם דוד (מבית לחם יהודה) ואיחד את השבטים לממלכה, הפכה ירושלים, "עיר שלא נתחלקה לשבטים" (יומא יב עמוד א), לבירת ישראל לעולם.
באדיבות אתר 929