בעוד שבתרבויות עובדי האלילים הקרבת בכור האדם היתה נחשב למעשה ראוי ורצוי הרי שהתורה שללה מעשה זה מכל וכל.

 

מצוות ביכורים שבה אנחנו מביאים למקדש את ביכורי הפירות שלנו היא אירוע חגיגי, הזדמנות להודות לה' בצורה אישית על שפע הפֵּירות שבארצנו. זאת ועוד, מצווה התורה על הקרבת בכורי הבהמות הטהורות (שוורים, כבשים ועִזים), גם זו הזדמנות להודות, הפעם על גידולי הצאן. אולם מתלווה אליה גם המצווה לפדות את קרבנות הבהמות הטמאות והאדם: "כָּל פֶּטֶר רֶחֶם לְכָל בָּשָׂר אֲשֶׁר יַקְרִיבוּ לַה' בָּאָדָם וּבַבְּהֵמָה יִהְיֶה לָּךְ, אַךְ פָּדֹה תִפְדֶּה אֵת בְּכוֹר הָאָדָם וְאֵת בְּכוֹר הַבְּהֵמָה הַטְּמֵאָה תִּפְדֶּה" (טו).

הקרבת קרבנות אדם הייתה נפוצה, והולדת הבן הבכור נעשתה ככל הנראה מתוך הבנה שלפני שנולדים הילדים שיישארו בחיק המשפחה, ייוולד ילד שיוקרב כקרבן לה'. מעשה זה, שרווח בין עובדי האלילים ואף היה לו הד בסיפור עקדת יצחק, גרם לאורך דורות לתפיסה שרווחה בעם, שישנה לגיטימציה אלוקית למעשים אלה. ייתכן גם כי העם נתלה בפרשנות מילולית לפסוק "בְּכוֹר בָּנֶיך תִּתֶּן לִי" (שמות כ"ב, כח). על כן בנבואת ירמיהו מודגש בשלושה הקשרים כי לא כך. צו ה' לא כלל את האפשרות לשרוף את הבנים: "אֲשֶׁר לֹא צִוִּיתִי וְלֹא עָלְתָה עַל לִבִּי" (ירמיהו ז', לא; י"ט, ה; ל"ב, לה). יתרה מכך, הנביא מדגיש כי מעשה זה לא היה עולה על דעתו של ה'.

ייתכן כי לעתים המרחק בין מה שנראה לנו רצוי לפני ה' ומה שמאוס בעיניו קרוב יותר ממה שהיינו חושבים.

באדיבות אתר 929