כיצד מצהיר על עצמו דוד המלך כי "בְּתֻמִּי הָלַכְתִּי", בעוד אנו יודעים שהביא עצמו לידי ניסיון וכשל?
בניגוד חד למזמור התחנון והווידוי (כה), מזמור כו מלא וגדוש בהצהרות תום ויושר, בביטחון מוחלט בה' ובעצמו, גם יחד, עד כדי בקשה מה' שישפוט אותו במבחן ובניסיון.
תחושה כזאת בעולמו של דוד יכולה אולי להתאים לימים בהם ברח מפני שאול, ושמר בכל כוחו על אנשיו, שלא לשלוח יד "במשיח ה'" (שמואל א כד, ו-י; כו, י), גם כשהיה קל מאד לפגוע בו (במערה, ובחניון הלילה). כך הסברנו את צדקת דוד במזמור יח, אולם כאן מצהיר המזמור שגם לא ישב עם רשעים, ואילו בספר שמואל א (ל, כב) מפורש שהיו עם דוד אנשים רעים ובני בליעל.
מצד שני, חכמי התלמוד (סנהדרין קז עמ' א) מעמתים את המזמור הזה עם מה שקרה לדוד במלכותו, וחורצים משפט קשה נגד היומרה הזאת:
"אמר רב יהודה אמר רב: לעולם אל יביא אדם עצמו לידי ניסיון, שהרי דוד מלך ישראל הביא עצמו לידי ניסיון, ונכשל... אמר לפניו (=לפני ה'): 'בְּחָנֵנִי ה' וְנַסֵּנִי'... (תהילים כו, ב); מיד, 'ויהי לעת הערב, ויקם דוד מֵעל משכבו, ויתהלך על גג בית המלך, וירא אשה רֹחֶצֶת, מֵעל הגג...'' (שמואל ב יא, ב). לכן, לדעת רב (כנוסח התפילה של יהודי בבל, ושלנו), אי אפשר לומר בתפילה א-לוהי דוד, כמו שאומרים א-לוהי אברהם, יצחק ויעקב. מותר לומר רק 'צמח דוד', שיצמח מחדש.
באדיבות אתר 929