התורה מתארת בפרקנו את עונש המלקות בו מתחייב מי שעובר עבירה במזיד. עונש זה, על אף היותו עונש גופני, הוא בעל השלכות חינוכיות משמעותיות הרבה יותר מעונש הישיבה בבית הסוהר.
אנו רגילים לחשוב כי כל עונש גופני הוא מחוץ לתחום, ומעדיפים על פניו את שלילת החרות, אולם הערכה זו אינה בהכרח נכונה, ומחייבת בחינה מחדש. לא זו בלבד, אלא שעיקרו של עונש המלקות אינו הכאב, והתורה כלל אינה מדברת על הכאב הגופני. היא מדברת על "ונקלה אחיך לעיניך" (ג) - ולמעשה מלמדת דרך הביטוי הזה שני יסודות מרכזיים:
ראשון שבהם הוא הקביעה שעיקר העונש הוא ה"ונקלה", לאמור: הבושה. זהו המחסום המרכזי בפני החטא והשיבה לפשע, והוא הדרך הראויה להתמודד עם עולם הפשע ולא הדרך האכזרית כל כך של בתי הסוהר. מובן כי יש מצבים שמאבדים בהם את הבושה, ואז אמנם קובעת ההלכה כי "מי שלקה ושנה בית מכניסים אותו לכפה ומאכילין אותו שעורין עד שכרסו מתבקעת..." (סנהדרין פ"ט, מ"ה). ההלכה אינה עוצמת את עיניה מאובדן הבושה, אולם משתמשת בעונש בית הסוהר (השונה מאוד מזה שאנו מכירים היום) כאופציה שנייה ולא כאופציה הראשונה.
היסוד השני, ההפוך בכיוונו, הוא ההדגשה של "ונקלה אחיך", כשהתורה שבעל פה מדגישה "כשלקה - הרי הוא כאחיך" (מכות ג, ט"ו). מערכת הענישה התורנית מדגישה את האפשרות להתחלה מחודשת ולשיבה לחברה, והיא מחייבת את החברה להתייחס למי שלקה כאל "אחיו" ולאפשר לו להתערות בחברה ולהיות חלק ממנה. הדבר משתלב היטב עם חובת ההענקה לעבד עברי משתחרר, ועם עוד מצוות רבות בתורה המחייבות מתן אפשרות להיות חלק אינטגראלי ולא נבדל ונפרד.
בשעה שפותחים את המחשבה לאור מצוות התורה מוצב ראי לנגד עיני החברה, והיא מגלה כי דברים מובנים מאליהם כמו בית סוהר מחייבים מחשבה מחודשת, ומדינה יהודית צריכה לבחון את מערכת הענישה שלה לאור עקרונות של צלם אלוקים, כבוד הבריות, חובת ביעור הרע, והכרה עמוקה בעובדה שמדובר בפושע מחד גיסא ובאחיך מאידך גיסא.
עוד על עונש המלקות ניתן לשמוע בשיעורו של הרב מנשה וינר
נערך ע"י צוות אתר התנ"ך
לקריאת המאמר המלא באדיבות ישיבת אורות שאול