מלקטי אפרסמון וציידי חלזונות

כשהמקרא מתאר את גודל החורבן הוא מתאר אנשים שנשארו בארץ: "וּמִדַּלּוֹת הָאָרֶץ הִשְׁאִיר [נְבוּזַרְאֲדָן] רַב טַבָּחִים לְכֹרְמִים וּלְיֹגְבִים" (ירמיהו נ"ב, טז; מלכים ב כ"ה, יב). ולשם מה הושארו אנשים אלו? על מנת להיות מגדלי הכרמים והשדות של הארץ.

המדרש בוחר להבין אחרת את התפקידים של אלו שנשארו (בבלי שבת כו ע"א):
"כורמים" תני רב יוסף: אלו מלקטי אפרסמון מעין גדי ועד רמתא.
"יוגבים" - אלו ציידי חלזון, מסולמות של צור ועד חיפה.

רב יוסף מביא ברייתא שמתארת את המקצועות שעבורם נשארו שרידי הישוב כמקצועות אחרים לגמרי. הכורמים לא גידלו יין אלא את שמן האפרסמון שהיה נדיר ושהמטעים שלו שכנו בעמק הירדן. ואילו החקלאים (היוגבים) אלו ציידי חלזונות - שמהם הפיקו את צבע תכלת על חוף ימה הצפוני של ישראל.
שני מקצועות אלו - מגדלי האפרסמון וציידי החלזונות היו מקצועות של רווחה, כאלו שסיפקו מוצרים יקרים שרק מעטים יכלו לקנותם. מדוע המדרש לוקח את שארית הנשארים בארץ והופך אותם לכאלו שמספקים מוצרי יוקרה?

נראה שהמדרש מנסה להבין מדוע המלך מחליט להשאיר אנשים מיהודה ולא להגלותם. מחשבתו היא שכרמים ושדות יש גם בבבל אבל אפרסמון ותכלת אין. השארתם לא הייתה בשביל לשמור על הארץ, אלא בשביל לא להפסיק את התוצרת שיש רק בארץ ישראל. שימור הנכסים הכלכליים של הארץ הכבושה. נכסים שכל מלך חשוב לו לקיימן בעיקר בגלל המסים הגבוהים שהם מניבים.

נכון, ראינו במלך בבל ככזה שדואג לארץ. כנראה, כמו כל מלך הוא דואג רק לעצמו.

באדיבות אתר 929