מנהיגותו של יהודה באה לידי בטוי בפעם הראשונה בדיון על שליחת בנימין למצרים. בדיון זה יהודה מצליח לעורר את יעקב מחולשתו ולהחזיר לו את יכולת היוזמה והבחירה.
וַיֹּאמֶר אֵלָיו יְהוּדָה... אִם יֶשְׁךָ מְשַׁלֵּחַ אֶת אָחִינוּ אִתָּנוּ נֵרְדָה וְנִשְׁבְּרָה לְךָ אֹכֶל. וְאִם אֵינְךָ מְשַׁלֵּחַ לֹא נֵרֵד כִּי הָאִישׁ אָמַר אֵלֵינוּ לֹא תִרְאוּ פָנַי בִּלְתִּי אֲחִיכֶם אִתְּכֶם. וַיֹּאמֶר יִשְׂרָאֵל לָמָה הֲרֵעֹתֶם לִי לְהַגִּיד לָאִישׁ הַעוֹד לָכֶם אָח?!" (ג-ו)
לפני נאום זה של יהודה, יעקב נמצא במצב של ריפיון. בניו של יעקב מנסים למצוא דרך לתמרן את הזקן, שעייף מן החיים ורוחו אינה חיה, בכך שהם מניחים לו לרעוב עד שהתנגדותו לתכניתם תתפוגג. אך כשהרעב שוב בפתח, יעקב פונה אל בניו ושולח אותם למצרים, בהתעלמו מהעובדות שכבר הסבירו לו. הוא אינו מנסה לרקום תכנית להתמודדות ריאלית עם המצב.
תשובתו של יהודה ליעקב היא כביכול חוצפה. אביו אומר לו ללכת להביא אוכל, והוא עונה פשוט "לא נלך". הוא מציב לאביו אולטימטום. אולם, יהודה לא מסתפק בהסברת העובדות ליעקב אלא דורש ממנו לבחור, ליזום, להתמודד עם בחירות קשות.
יעקב מתעורר כשהוא בא במגע עם מנהיגותו של יהודה, והסימן לכך הוא שהתורה קוראת לו "ישראל" בפעם הראשונה מזה שנים רבות. זהו הניצוץ הראשון. דווקא הבוטות של יהודה עוררה את יעקב: כשיהודה מאשים את יעקב בתוצאות אי שליחת בנימין, יהודה גורם ליעקב (שהופך לישראל) להאשים אותו ואת אחיו. זהו הצעד הראשון בהתעוררותו של יעקב. ויהודה ממשיך:
וַיֹּאמֶר יְהוּדָה אֶל יִשְׂרָאֵל אָבִיו שִׁלְחָה הַנַּעַר אִתִּי וְנָקוּמָה וְנֵלֵכָה וְנִחְיֶה וְלֹא נָמוּת גַּם אֲנַחְנוּ גַם אַתָּה גַּם טַפֵּנוּ. אָנֹכִי אֶעֶרְבֶנּוּ מִיָּדִי תְּבַקְשֶׁנּו... כִּי לוּלֵא הִתְמַהְמָהְנוּ כִּי עַתָּה שַׁבְנוּ זֶה פַעֲמָיִם. (ח-י)
נאום זה הוא עוד יותר בוטה וחצוף מאשר הראשון. יהודה אומר: מספיק, כולנו גוועים, וכל זה הוא רק בזבוז זמן. אך בזכות זאת יעקב מתעורר ואומר:
וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יִשְׂרָאֵל אֲבִיהֶם אִם כֵּן אֵפוֹא זֹאת עֲשׂוּ קְחוּ מִזִּמְרַת הָאָרֶץ בִּכְלֵיכֶם וְהוֹרִידוּ לָאִישׁ מִנְחָה מְעַט צֳרִי וּמְעַט דְּבַשׁ ... וְאֶת אֲחִיכֶם קָחוּ וְקוּמוּ שׁוּבוּ אֶל הָאִישׁ... (יא-יד)
יעקב כבר אינו מגיב באופן פאסיבי למאורעות. בתגובה לדרישתו של יהודה, הוא כבר לא רק מסכים לתכניתו של יהודה, אלא הוגה תכניות משל עצמו, על מנת להבטיח את הצלחת השליחות, ומוסיף פרטים שהוא יודע שבניו חמומי המוח לא בהכרח יחשבו עליהם. יעקב תמיד היה דיפלומט טוב יותר מבניו.
נערך ע"י צוות אתר התנך
לקריאת המאמר המלא באדיבות אתר VBM של ישיבת הר עציון