מנהיגות משה

דומה שהתורה מצביעה על כיוון ההתפתחות של החטאים, מקצה המחנה פנימה, שהוא גם ממשי וגם סימבולי. מחנה ישראל הוא מחנה קונצנטרי, המסודר סביב מרכז. במחנה כזה יכול המרכז להשפיע על הפריפריה, אבל גם ההפך ייתכן: כאשר הקצוות יוצרים דינמיקה, מתגלגלת האוירה השלילית אל פתחי האהלים הפנימיים. חוץ המחנה מסמל את החומרי והניהיליסטי, חסר המידה וחסר הגבול. לכן, מקור החטאים הוא בהשפעת האספסוף על המרכז, בהשפעת יסודות פריפריים על בני ישראל, או בחוסר הבנה של חשיבות המרכז אצל אהרון ומרים. משה, בתלונתו, מבטא את חוסר יכולתו להשפיע השפעה מספקת שתגבר על היסודות השליליים. התיקון המהותי למצב נמצא ביצירת מרכז רוחני משמעותי, בדמות שבעים הזקנים, שמקור כוחם ברוח ה' המואצלת ממשה, ושדרכם היא אמורה להשפיע על המחנה כולו.
הניגוד בין הרוח, היוצרת מרכז רוחני, לבין תאוות הבשר, הבאה מן הקצוות, מובלט על ידי השימוש האינטנסיבי והקפדני במילים המנחות, כגון "אכילה", "רוח", "בשר".
נראה שיש להבין את טעותם של אהרון ומרים בתוך מערכת מושגית זו. משה הוא המרכז, וממנו מואצלת הרוח. הוא ואהל מועד - חד הם. לכן, לא חלות עליו הקטיגוריות הרגילות - לא של הנבואה ולא של תביעות החיים הנורמליות, חיי המחנה, שאהרון ומרים, עם כל חשיבותם, הם חלק מהם. עונשה של מרים, כמו עונשם של המתאווים, מוכרח להיות קשור להרחקתה מחוץ למחנה, מעין תשובת המשקל לרצונה להידמות למשה.
העמדתן בסמיכות של שתי הפרשיות שבמוקדן משה, תוך יצירת מערכת הקבלות, מצביעה על כך שהכתוב מתכוון לעסוק בדמותו ובמעמדו של משה כתכלית לעצמה, ולא רק אגב ענייני התלונות, ודמותו מועלית כאן לפסגתה הגבוהה ביותר.

נערך ע"י צוות אתר התנ"ך

לקריאת המאמר המלא באדיבות אתר VBM של ישיבת הר עציון