מעט נחמה

חלק עיקרי בפרשת 'שלח לך' עוסק בחטא המרגלים והשלכותיו, אולם מיד לאחר החלק הזה מופיעות כמה פרשיות הלכתיות: הבאת נסכים, הפרשת חלה וקרבנות על עבודה זרה. הרמב"ן נדרש לשאלה, מדוע פרשיות אלו מופיעות דווקא כאן, לאחר חטא המרגלים.
הרמב"ן מסביר, שמשה בחר למסור לבני ישראל את הפרשיות הללו דווקא בעת הזאת, כדי לנחם אותם ולעודדם. לאחר שנגזר על דור ההורים למות במדבר, והכניסה לארץ נדחתה בארבעים שנה, הגיעו בני ישראל לידי יאוש וספקנות, שמא עד אותו מועד יחטאו גם הבנים, או שתימצא סיבה אחרת לדחות שוב את הכניסה לארץ, ובסופו של דבר עם ישראל לא ייכנס לארץ לעולם. לפיכך מסר להם משה מספר מצוות התלויות בארץ, כדי להבטיח להם שבניהם אכן ייכנסו אליה ויזכו להקריב נסכים ולהפריש חלה, כך שבסופו של דבר יש אור כלשהו בקצה המנהרה, וישנו עתיד שאליו אפשר לשאוף ולקוות.
לכאורה זוהי נחמה חלקית בלבד, שכן אין כאן שום בשורה לדור ההורים עצמו, וכל שהובטח להם הוא שגורלו של הדור הבא יהיה טוב יותר. בדרך כלל אנו אמונים על כך, שפנינו אינן צריכות להיות נשואות אל העתיד בלבד, אלא גם אל ההווה. ובכן, האם אמנם דברי העידוד של משה אינם נוגעים אלא אל העתיד, או שמא יש בהם נחמה ותועלת גם לאותו דור שימות במדבר?
האמת היא, שבכל פעם שאני מגיע לפרשת 'שלח לך', אני נפעם מחדש מדבריו של משה רבנו. רק רגע קט חלף מאז שהודיע משה לבני ישראל על כך שימותו במדבר, וכבר הוא עומד ומוסר להם מצוות שינהגו רק בארץ, כאילו אין שום משמעות לשאלה האם מצוות אלו תתקיימנה על ידי ציבור השומעים אם לאו. עצם הלימוד וההפנמה של התורה והמצוות מעניקים לאדם עוצמה מיוחדת, גם אם מדובר בדברים שלא יבואו לידי מימוש לעולם. התורה היא דבר ה', והיא מנחמת את האדם, בלי קשר לשאלה האם יזכה לקיים אותה או לא.

נערך ע"י צוות אתר התנ"ך

לקריאת המאמר המלא באדיבות אתר VBM של ישיבת הר עציון