דיני קרבן העוף שונים בכמה מובנים מדיני קרבן הבהמה: יש בו מליקה, אין בו סמיכה, אין בו פסול של מומים וכד'. האם סיבת ההבדל היא טכנית או שמא יש בה כדי להצביע על הבחנה מהותית?
בפרשיות הקרבנות מופיע העוף בכמה הקשרים. פעמים הוא נבחר כאמצעי הראוי והיחיד לאותו קרבן כגון: קרבן זב, זבה, נזיר שנטמא וכד'; ופעמים כתחליף לקרבן בהמה כפי שמופיע בפרקנו ובקרבן עולה ועוד.
ניתן להצביע על מספר הבדלים הלכתיים הקיימים בין דיני ההקרבה של קרבן העוף לדיני ההקרבה של קרבן הבהמה: קרבן העוף מספר העבודות בו מצומצם למליקה ולזריקה בלבד במקום ארבע בבהמה; אין בו מעשה סמיכה; אין פסול של מומין וזכר; מולקים אותו ולא שוחטים; אינו בא בקרבן שלמים ולא בקרבן ציבור ועוד.
במפרשים השונים בחנו את מאפייני העוף (עצם הקרבן) כדי לעמוד על ההסבר לחלק מהבחנות אלו:
א. העוף הוא הקטן מבין בעלי החיים - מבחינה טכנית לא ניתן לבצע בו הרבה פעולות.
ב. העוף הוא יצור מעופף ונמצא בין שמים וארץ - יש בו מימד של רוח וטהרה.
ג. העוף הוא יצור נרדף ומהווה את הסמל לסבל ויסורין - כך מפרש הרש"ר הירש.
ד. העוף סובב סביב קינו וחוזר תמיד לביתו בניגוד לבהמה הרועה בשטח רחב - כך מפרש הרד"צ הופמן.
דומה כי ניתן להציע הבחנה מהותית אחרת מצד תודעת המקריב. קרבן הבהמה יש בו מעין מלכודת. אדם שמביא קרבן גדול ומהודר עלול להתמקד בפן החומרי של הקרבן ובפעולת הנתינה שלו, כביכול, לה'. כדי למנוע זאת, דורשת התורה מעורבות של הבעלים בהקרבה (כמו שחיטה, סמיכה וכד') כדי ל'הפשיט' ממנו את התחושה הגשמית ולהכניס בו את תודעת מסירות הנפש לה'.
אולם, דווקא בקרבן העוף שבעצם אין בו מתנה חומרית משמעותית הרי שממילא עיקר התודעה של האדם נסובה סביב הכיסופים לא-ל חי והרצון לקירבה ודביקות. הסיבה שהוא מביא את הקרבן החומרי אינה אלא כדי 'שלא לבוא בידיים ריקות'. בקרבן זה אין הקפדה על טיב הקרבן כל כך (מומין, זכר) ואין בו ריבוי עבודות אלא העיקר הוא כוונת הלב.