שני שמות ושני פנים יש למפיבושת. לכאורה הריהו צדיק ונקי, איש תם ומסכן, הנעשק על לא עוול בכפו. אלא שדוד סבור כי תחת מסכת המסכן מסתתר אדם ממורמר, תככן ומרדן.
דימיון מה אנו מוצאים בין סיפור נפילתו של מפיבושת והיותו פיסח (ד', ד) לסיפור סופו של בית עלי (שמואל א ד', יט-כב). בשני המקרים, שמועת מות הסב והאב גרמה מפנה טראגי בחיי הנכד, המסמל בדמותו את חורבן ביתם ושלטונם - זה בשמו (אי כבוד) וזה במומו (מפיבושת). מפיבושת נשא על גבו את מורשת החורבן הזה כאות כל ימי חייו.
יש בעלי מום המתגברים על מומם ומתפקדים כבריאים לכל דבר, עזים ברוחם וממצים את יכולתם. ויש המתמכרים לתחושת הכשלון, התלות והחולשה. נוח להם באי העשייה, והם נשארים לעולם נקיים בעיני עצמם, שהרי לא הם האשמים במחדליהם, אלא המציאות הסובבת אותם.
מן המעט האמור על מפיבושת יש לנסות ללמוד על אישיותו. דוד מעניק לו חנינה גמורה ומחזיר לו את רכוש בית שאול (ט'). הוא מעמיד לרשותו את ציבא עבדו, מרומם ומקרב את מפיבושת ומזמין אותו להיות בין אוכלי שולחנו. מבחינתו עשה דוד הכל כדי להעמיד את מפיבושת הפיסח על רגליו.
אבל במציאות מתרחשים הדברים אחרת. ציבא, שהתרגל לנהוג כבן חורין בשנות ההסתתרות של בני שאול, אינו שש על העמדתו במקומו ואינו ממהר לחזור לעבדותו. ציבא מנסה להפוך את העבדות לחסד. אין הוא משרתו של מפיבושת אלא איש חסדו. מפיבושת נקלע בין שני אנשים חזקים ומתגלה כאדם חלש. מתברר שאינו יודע ואינו מסוגל לשלוט לא רק על ישראל אלא גם על ביתו ועבדו.
התנצלותו לפני דוד בפרקנו חושפת ברבים את מסכנותו ומומו ואת תלותו המוחלטת: "עבדי רמני" (י"ט, כז). שאלת דוד: "למה לא הלכת עמי מפיבושת?" (שם, כו) מגלה עד כמה חשוב ומכריע היה בואו של מפיבושת בעיני דוד, ועד כמה לא נחשב מומו של מפיבושת בעיני יודעיו כמכשול המונע את אפשרות תיפקודו הנורמאלי.
אופיו הנרפה והמתרפס של מפיבושת מנוגד בתכלית לאופיו של דוד. ניגוד זה בוודאי דחה את דוד ולא סייע לו לאהוב את בן אהובו, שהתגלה כחדל אישים. אך עתה נוסף לכך גם יסוד של חשד. דוד הנאמן דורש נאמנות, אך זוכה מצד מפיבושת לצדקנות חלקלקה ומתנשאת שאינה מעוררת אמון.
נערך ע"י צוות אתר התנ"ך מתוך הספר 'עוז מלך - עיונים בספר שמואל', בהוצאת מדרשת הגולן