פרשות ערי המקלט וערי הלויים ללמד על הכלל באו והן מוציאות את פרשת הנחלות מן הצמצום השבטי הפרטי. הציבור נתבע להקדיש מחלקו למען עובדי עבודת הקודש, ולהבדיל, למען רוצחים שנודו מן החברה. בכך מתחדד הרעיון שמקומו של האדם בעולם מתייצב לאור יחסו לשמים.
בסיום חלוקת הארץ והנחלות לשבטים באות פרשות ערי המקלט וערי הלווים שעניינן הפוך – ערים אלה לא חולקו לשבטים אלא יוחדו לצורכי כלל ישראל. הקדשת ערים אלה לצורכי הכלל מוציאה את פרשת הנחלות כולה מן הצמצום השבטי הפרטי אל תחום הציבור ומקנות לה משמעות ערכית ורוחנית.
את התוכן הרוחני הזה ביטא העם במחויבותו כלפי שני מגזרים קוטביים העומדים מחוץ לזרם המרכזי של החברה. הציבור נתבע להקדיש מחלקו ערים לכהנים וללויים, שהופרשו מחיי העולם ומשאיפות רכושניות כדי לעבוד בקודש ולהתמסר לתורה ולהנחלתה לישראל "יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל ישימו קטורה באפיך וכליל על מזבחך" (דברים ל"ג, י). מצד אחר, התחייב הציבור למצוא מקלט ולהקדיש ערים לרוצחים שנודו מן החברה.
יש לכך משמעות עמוקה: השבטים לא זכו בנחלתם באופן טבעי, מקומם נקבע על ידי הגורל האלוקי, המלמד שמקומו של האדם בעולם נחתך מלמעלה. הקב"ה הוא המקום, הוא מקומו של עולם, ומקומו של האדם בעולם יתייצב בהתאם ליחסו לשמים.
ללוויים אין מקום, מקומם הוא בשירות השכינה "ה' אלהי ישראל הוא נחלתם" (י"ג, לג). כמו כן, נקבעו ערי המקלט לרוצח שאיבד בחטאו את מקומו בעולם והוא נע ונד בו. על הרוצח בשגגה נפרשה חסות אלוקית ומן השמים הוענק לו מקום בעיר המקלט.
נערך ע"י צוות אתר התנ"ך מתוך הספר 'עוז וענווה – עיונים ביהושע ושופטים', בהוצאת מדרשת הגולן