מרוץ העמל הכרחי

פרק ד הוא המשך המערכה, שהתחילה בפרק ג, ב'שיר העִתים'.

בפרק ד חוזרות שלוש הדמויות לעימות חריף, הפעם על רקע של מוסר חברתי. המצוקה הגדולה של "דמעת העשוקים" היא השאלה הגדולה, והיא לא נשאלת כאן מול ירא הא-להים, בהקשר של תמיהה על הצדק והמשפט של הא־לוהים בעולם (כמו בפרק ג), אלא בין קולות ה"אני", בקשר לפתרונות האנושיים, המוסריים והחברתיים המוצעים לבעיה.

"אני" קהלת יורד לשורש העניין במשפט אחד. אחרי הייאוש הצומח ממראה "דמעת העשוקים", שאין מה לעשות בשבילם, הוא מציב אבחנה חריפה - "וראיתי אני את כל עָמָל, ואת כל כשרון המעשה, כי היא קנאת איש מֵרֵעהו" (ד, ד). ביסוד העמל הגדול שמשקיע האדם מונחות הקנאה והתחרות, והן מולידות תוך כדי המירוץ את העשוקים ואת דמעותיהם, הלוא הם הנפגעים הגדולים ממירוץ העמל והמעשה, אשר ניזון מהקנאה.

מנגד, צומחות אסכולות 'הסכלות', השואפות לבסס את החיים על שמחה והנאה, ולא על עמל וחכמה - אולי נוכל לפתור חלק מבעיות הסבל בעולם אם רק נעקור את הקנאה וניחלץ ממנה! אמנם ניצור חברה ענייה, אבל האנשים בה יהיו שמחים בחלקם, בלי "קנאת איש מֵרֵעהו". אולי תהיה זאת חברה מאושרת יותר, בין אם היא תהיה שוויונית (קומונה עתיקה, או קומוניזם מודרני),ובין אם כל אחד יקבל בהכנעה ובהשלמה את 'חלקו בחיים' מתוך אמונת גורל, שנקבע מראש, על פי הכוכבים, או באמונת הגלגול (כמו בזרמים אחדים בהודו).

כל דרך כזו אוכלת מן הקרן, מירושת אבות שעמלו עבורה, או מרכושם של אחרים. חברה שחיה בלא מרוץ העמל הניזון מהקנאה, בלא תחרות ובלא עושק, היא 'אוכלת את בשרה' פשוטו כמשמעו - "הכסיל חֹבק את ידיו, ואֹכל את בשרו, [ואומר][1]: טוב מלֹא כף נחת, ממלֹא חפנים עמל ורעות רוח" (ד, ה-ו).

קשה למצוא הגדרה קולעת יותר מ"אֹכֵל את בשרו" לניסיונות האנושיים לפתור את הסבל של העשוקים על ידי יצירת חברה שאין בה עושק מפני שאין בה תחרות, והאנשים בה אוכלים את בשרם, ויוצרים חברה של מסכנים.

מנגד, אנו שבים ומתבוננים אל הקצה השני (האבסורדי לא פחות), של העמל המטורף, ש"אין קץ לכל עמלו" (ד, ח).

מכל זה נובעת מסקנה מוכרחת (ד, ט-יא) - "טובים השנים מן האחד", והשניים הם 'העמֵל' ו'השמח' (="הכסיל"). בתחום החברתי אי־אפשר בלא עמל ובלא תחרות, אך יש לשמור על איזון ולהותיר מקום לשמחת החיים. אלה הם 'השניים' אשר כל אחד מהם יוכל להקים את חברו אם ייפול, וגם יוכלו לשכב יחד "וחם להם" כמו זוג מאושר - "ולאחד איך יֵחָם"?

כך מובן הקשר בין הוויכוח לבין "השנים" ו"האחד", השזורים בו באופן אורגני.

אמנם, למען השלימות יש צורך בכל שלושת הכוחות באיזון נכון, כי רק "החוט המְשֻלָּש לא במהרה יִנָּתֵק" (ד, יב). הנה למשל אנו מוצאים "מלך זקן וכסיל" אשר יש לו מעשים גדולים וגם הנאה מהם, אבל הוא עלול ליפול לפני "ילד מסכן וחכם"[2] (ד, יג) - אין לילד עושר, לא 'מעשה', וגם לא הנאה מפירות מעשיו, אבל ייתכן שישרוד ואף יעלה לגדולה, בעוד שלמלך הזקן "אשר לא ידע להִזָּהֵר עוד" אין סיכוי.

הפתרון השלם זקוק לשלושת הכוחות.

אבל הניסיון לאזן את שלושת הגורמים באיזון עדין וצנוע גם הוא לא יצלח, כי "החיים הַמְהַלכים תחת השמש" (ד, טו) אינם ששים לחיבור המאוזן של 'עמל, שמחה וחכמה', ואינם לומדים את הלקח. הם יעדיפו להלך עם "מלך זקן וכסיל", על אף הסיפורים על "הילד השני אשר יעמֹד תחתיו", ולא ישמחו בשינויים גדולים שמחוללים צעירים (='ילדים') חכמים בעלי נפש מהפכנית.

הדברים מובאים מתוך הספר: 'אני קהלת – מקהלת קולות בדמות אחת', בהוצאת מגיד​

באדיבות אתר 929