משה איננו אלוקים

התורה נחתמת במילים המספרות על משה ועל מותו. ארבעים שנות התמסרות לאלוקים ולעם, ובסופן משה לא זוכה להכניס את בני ישראל לארץ המובטחת, והכול בגלל חטא אחד.
הפסקה שבה משה, שמעולם לא ביקש דבר לעצמו, מתחנן לפני אלוקים שיניח לו להיכנס לארץ (ג', כג-כה) ואומר כי ה׳ ״לֹא שָׁמַע אֵלָי״, היא מהפסקאות העצובות ביותר בתורה וגם מהתמוהות שבהן. פעמים רבות כל כך מחל הקב״ה לעם ישראל על חטאיו ודווקא לחטאו של משה אין מחילה?!
נראה שהתשובה לכך קשורה לאו דווקא למשה אלא לעם, לסכנה שהעם יהפוך את משה לאלוקים. הרי משה הוא זה שעשה נסים ונפלאות במצרים ובמדבר, הוא שעלה למרום והוא שפניו קורנות אור (שמות ל"ד, ל). צעד אחד קטן מבדיל בין ״מֹשֶׁה אִישׁ הָאֱלֹקים״ (ל"ג, א) ל׳משה הוא האלוקים׳. אילו התממשה סכנה זו, ודאי היינו היום בני דת ה׳משהאיזם׳, משתחווים לצלמו ועובדים את דמותו. לפיכך משה היה חייב לחטוא ושחטאו לא יימחה. חטאו נחרת בזיכרון, ומזכיר לישראל שבסופו של דבר גם הוא היה בן אדם.
גם חטאו של משה קשור לחשש הזה, שכן משה הצטווה לדבר אל הסלע ואילו הוא היכה בו, כלומר המים יצאו מן הסלע בסופו של דבר בעקבות פעולה של משה, וכך אפשר היה לחשוב שהנס נבע מכוחו ולא מכוח האל (במדבר כ', יא-יב). את הפסוק ״וְלֹא יָדַע אִישׁ אֶת קְבֻרָתוֹ עַד הַיּוֹם הַזֶּה״ (ל"ד, ו) מנמק המדרש בכך שהחשש היה שמא מקום הקבר יהפוך להיות מקום פולחן: ״ומפני מה לא נודע קבורתו של משה? כדי שלא יהו ישראל הולכין ומניחין שם בית המקדש ומזבחים ומקטרים שם״ (מדרש לקט טוב, פרשת וזאת הברכה).
החשש לא פסק גם בתקופות מאוחרות יותר, וזו הסיבה ששמו של משה כמעט שלא מוזכר בהגדה של פסח. משה נזכר בהגדה פעם אחת בלבד, פעם שהיא בגדר היוצא מן הכלל המוכיח את הכלל: ״וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת הַיָּד הַגְּדֹלָה אֲשֶׁר עָשָׂה ה׳ בְּמִצְרַיִם וַיִּירְאוּ הָעָם אֶת ה׳ וַיַּאֲמִינוּ בַּה׳ וּבְמֹשֶׁה עַבְדּוֹ״ (שמות י"ד, לא).

נערך ע"י צוות אתר התנ"ך מתוך הספר 'להתעורר ליום חדש: קריאה מתחדשת של התורה ושל החיים' בהוצאת מגיד
לרכישת הספר