הנביא ישעיהו משתמש במשל הכרם כדי לבטא את אכזבתו של הקב"ה מעמו ישראל עקב עזיבתם את דרך ה'. מעניין כי ר' יהודה הלוי משתמש במשל דומה כדי לבטא את הקשר הקיומי בין עם ישראל לקב"ה.
הנביא ישעיה מביא בפנינו משל על כרם שהכורם עיבד אותו והשקה אותו וגידר אותו מפני המזיקים ובכל זאת לא הצמיח פירות ראויים. כך בנמשל הכרם מייצג את עם ישראל שהקב"ה טיפח אותם וציפה שיצמח מהם גוי קדוש ולבסוף סרחו במעשיהם.
באופן דומה משתמש גם ר' יהודה הלוי בספר הכוזרי ב'משל הכרם'. אולם, בניגוד לישעיהו בוחר ר' יהודה הלוי להשתמש במשל זה כדי להדגיש את עוצמת הקשר הקיומי בין עם ישראל לארץ ישראל אדמתו ולתורת ישראל. כדרך שכרם זקוק לקרקע פוריה בה יצמח ולעבודה הראויה לכרם ובהעדרם לא יתפתח כראוי כך נכון הדבר גם לגבי עם ישראל. כאשר עם ישראל הינם בגלות ולא בארץ ישראל או כשאינם עוסקים בתורה ובמצוות הם אינם מוציאים את הכוחות האצורים בהם מן הכוח אל הפועל.
כך כותב ר' יהודה הלוי בספרו במאמר ב, יב:
"כן הרכם זה שאתם אומרים, שמצליח בו הכרם אילו לא היו נוטעים בו הגפנים ועובדים העבודה הראויה להם, לא היה עושה ענבים. והמעלה המיוחדת הראשונה היא לעם שהוא סגולה ולב כאשר זכרתי, ויש לארץ עזר בזה עם המעשים והתורות התלויות בה אשר הם כעבודה לכרם, אבל לא יתכן לסגולה הזאת להגיע אל הענין האלקי בבלעדי המקום הזה, כאשר לא יתכן שיצליח הכרם בבלעדי ההר הזה".
ר' יהודה הלוי מבקש שלא נפרש את משל הכרם רק מצד התוכחה שבו על כפיות הטובה שלנו, אלא נעמיק באמצעות התבוננות במשל זה את ההכרה כי התורה והמצוות הינם חלק אינטגראלי מחיינו ומהווים את הבסיס לצמיחתנו ולהתפתחותנו.