מתיאור הרעיה להלכות תפילה

הדוד מתאר את העלמה בדימויים מיוחדים, והרי אחד מהם: "כְּמִגְדַּל דָּוִיד צַוָּארֵךְ בָּנוּי לְתַלְפִּיּוֹת אֶלֶף הַמָּגֵן תָּלוּי עָלָיו כֹּל שִׁלְטֵי הַגִּבּוֹרִים" (ד).

חכמים יצאו מתוך פסוק זה בפרקנו, ועסקו בסוגיית התפילה, כאשר שאלתם הייתה להיכן יכוון האדם המתפלל את פניו בעת תפילתו. לכאורה מה זה משנה? אלא שגם צורת הגוף משמעותית בשעת התפילה, וההנחייה לאדם הייתה לכוון עצמו כלפי המרכז של המרכז.

בחו"ל יכוון אדם לארץ ישראל, בארץ ישראל לירושלים, בירושלים לבית המקדש. וכך מעגל בתוך מעגל, האדם מכוון מכל מקום אל הליבה – בית קודשי הקודשים. מהיכן לומדים זאת האמוראים?

"אמר רבי אבין ואיתימא רבי אבינא: מאי קראה?
"כמגדל דויד צוארך בנוי לתלפיות" (שה"ש ד', ד), תל שכל פיות פונים בו"
(תלמוד בבלי ברכות ל עמ' א).

המדרש לוקח את המילה "לְתַלְפִּיּוֹת" ומחלק אותה לשניים – תל – פיות. ומכך נוצרת הדרשה: "תל שכל פיות פונים בו". המדרש משתמש פעמיים בחלק השני של המילה – פיות: במשמעות פה ובמשמעות של פניה. הפניה בפסוק זה אין משמעה סיבוב, אלא תפילה, ולכן הביטוי הוא 'פונים בו'.

בתלמוד הירושלמי, בסוגיה מקבילה, מדרש דומה משיב על שאלה אחרת – האם כיוון התפילה תקף רק בעת קיום המקדש, והאם הוא בטל עם חורבנו? ומשיב שהחובה קיימת תמיד:

"אמר רבי אבון "בנוי לתלפיות" תל שכל הפיות מתפללין עליו" (תלמוד ירושלמי ברכות פרק ד הלכה ה, ח ע"ג).

המסורת של הירושלמי לאותה דרשה שונה – כאן הפיות אינן פונות, אלא מתפללות עליו, והכיוון הוא רק דרך להביע את הרצון שיבנה במהרה.

לאורך כל הדורות התפלל עם ישראל לציון, ואף בהמנון המדינה נכנסו השורות האומרות דבר דומה:
"וּלְפַאֲתֵי מִזְרָח קָדִימָה
עַיִן לְצִיּוֹן צוֹפִיָּה".

והכל התחיל מתיאורה של אישה יפה עם צוואר בנוי לתלפיות.

באדיבות אתר 929