בפרק שלנו מופיע דו-שיח בין ציון לקב''ה, בו ה' מבטיח לציון שעל אף המציאות העגומה שהיא רואה לנגד עיניה, תבוא גאולה בסוף.
הפרק מתחיל בתיאור גאולת ה' שכל מלכי הארץ יכבדו אותו בגינה, וממשיך לתיאור הממשי שלה - בני ציון האסורים יצאו לחרות ויחזרו לציון בדרך פשוטה וקלה שאין בה רעב, צמא ושרב (ח-י). ה' ינחה אותם בדרך שיש בה נחלים ויהפוך את ההרים לדרך בעבורם(יא-יב). כל הטבע ישמח בגאולה(יג).
אך כל זה עתיד לקרות 'בְּעֵת רָצוֹן' וּ'בְיוֹם יְשׁוּעָה'. בהווה, מתאר הפרק כיצד ציון חשה נטושה ע"י ה'. היא מבטאת זאת במילים בודדות: 'עֲזָבַנִי ה' וַא-דֹנָי שְׁכֵחָנִי' (יד). על זאת ה' משיב לה ומנחם אותה במשל על אמא שאינה שוכחת את בנה, ומבהיר שהוא לא ישכח אותה(טו-טז), ואז הוא ממשיך בתיאור מפורט של הגאולה - שירושלים תשוב ותבנה וכל בניה ישובון (יח-כ) - אך הפעם בתוספת של שבועה מאת ה': 'שְׂאִי־סָבִיב עֵינַיִךְ וּרְאִי כֻּלָּם נִקְבְּצוּ בָאוּ־לָךְ חַי־אָנִי נְאֻם־ה' כִּי כֻלָּם כָּעֲדִי תִלְבָּשִׁי וּתְקַשְּׁרִים כַּכַּלָּה' (פסוק יח).
עם זאת, למרות ההבטחה ציון עודנה שקועה במה שעיניה רואות כרגע. היא שואלת: 'הֵן אֲנִי נִשְׁאַרְתִּי לְבַדִּי אֵלֶּה אֵיפֹה הֵם?' (פסוק כא). אל מול ספקותיה חוזר ה' ומתאר את הגאולה - והיא גדולה אף יותר. בני ציון לא ישובו לבד ברגל, אלא הגויים ישאו אותם על כתף (כב). ה' עונה ומבטיח - אני הוא זה שיגאל את עמך. אני אמלט את בנייך מהשבי, אושיע אותם, אביס את צריהם, וכולם ידעו כי ה' הוא מושיעה וגואלה של ציון (כג-כו).
ניתן לראות בפרק שככל שציון מטילה ספק - ה' מבטיח לה גאולה יותר ויותר פשוטה, קלה וטוטאלית, ומשתמש בביטויים שיחזקו את אמונה של ציון בו על ידי שבועה והדגשת מעורבותו הניסית בגאולה. בשיח שמתפתח עם ציון במהלך הפרק, הוא מחזק את ציון ומבטיח לה שבניגוד להווה הקודר - בניה עוד ישובו לגבולם.
הכותבים במדור זה הינם חברי ארגון נח"ת -נוער חובב תנ"ך, המהווה בית ללימוד התנ"ך בידי הנוער