גם שאול המלך וגם יוחנן בן קרח נתנסו בניסיון כבד מנשוא: ניסיון ההמתנה. להמתין לדבר ה', ולא לפעול לפני הגיעו. אך בסופו של דבר שניהם נכשלו. כל אחד מסיבתו.
ישמעאל בן נתניה הרג את גדליה נציגו של נבוכדנצר, והרג גם את חיל המצב הבבלי שהיה בירושלים (מ"א, ב-ג). העם בחרדה: האם יבין נבוכדנצר כי היה זה מעשה של מלך בני עמון, וכי הנשארים בירושלים מוכנים להיות נאמנים לו, או שמא יחשוב כי העם ממשיך במרד? ואם כך הדבר שיחשוב כי מורדים הם - הרי שאין להם תקומה תחת שלטון בבל, ועליהם לברוח. וזאת לזכור: מלחמות, אז כן עתה, אינן מתנהלות באהבה ובהתחשבות. נבוכדנצר ידע למתוח את מידת הדין כלפי אויביו. אם יחשוד בעם הנשאר כי כוונות מרד בלבו - אין לו תקומה.
ובשעה קשה זו פונים העם אל ירמיהו ומבקשים את דבר ה'. ירמיהו נענה לבקשתם, אך דבר ה' מאחר מלבוא:
"וַיְהִי מִקֵּץ עֲשֶׂרֶת יָמִים וַיְהִי דְבַר ה' אֶל יִרְמְיָהוּ" (ז)
עשרה ימים מחכים כל העם לתשובה. בעשרה ימים אלה יכול חיל מצב בבלי למצוא אותם, ולהגלות אותם לבבל. הרי חיל המצב הבבלי נהרג, ומי יאמין להם כי לא הם שפגעו בו. ועשרה ימים מחכה כל העם לתשובה מה עליו לעשות: לברוח למצרים, או להישאר בירושלים. ורק כאשר המתח מגיע עד לקצה גבול היכולת, בא ירמיהו ומשיב את תשובתו.
האם יש תקדים לדבר כזה? מבחן דומה עבר שאול המלך, כאשר נמשח למלוכה: "וְיָרַדְתָּ לְפָנַי הַגִּלְגָּל וְהִנֵּה אָנכִי ירֵד אֵלֶיךָ... שִׁבְעַת יָמִים תּוחֵל עַד בּואִי אֵלֶיךָ וְהודַעְתִּי לְךָ אֵת אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה..." (שמואל א י', ח). ואכן לא עבר זמן רב זמן ושאול נדרש לקיים את צו הנביא.
שאול ויוחנן בן קרח עומדים בפני אותו מבחן: היהיו מסוגלים להמתין בשעת משבר עד לבוא דבר ה', אם לא.
שאול מתמנה למלך. סגולת המנהיגות של מלך היא יכולתו לפעול בתנאי לחץ, בלא להישבר. פלשתים מתקיפים, העם מתחיל לברוח. ושאול, אם אמנם מלך אמיתי הוא, אמור שלא לאבד עשתונותיו ולחכות לנביא, למועד שנקבע...
אבל שאול לא עמד בלחץ, ומלכותו ניתנה לאחר.
יוחנן בן קרח ואנשיו המתינו עד לבוא דבר ה'. עשרה ימים תמימים שהו במחנה, וחיכו לדבר ה'. לא איבדו את עשתונותיהם. לא החלו לרדת מצרימה לפני שתבוא הנבואה.
והנבואה מגיעה. אבל הנביא אומר דברים שאינם מתאימים לצפיות שלהם. והם נשברים. הם טוענים נגד ירמיהו "שקר אתה מדבר..." (מ"ג, ב).
גם שאול וגם יוחנן בן קרח נתנסו בניסיון כבד מנשוא: ניסיון ההמתנה. להמתין לדבר ה', ולא לפעול לפני הגיעו. שניהם נכשלו.
ראשון - סבלנותו לא עמדה לו, ולא המתין למועד.
האחרון - המתין עשרה ימים, אבל כאשר דבר ה' לא התאים למה שחיכה לו - סרב לקבלו.
נערך ע"י צוות אתר התנ"ך
לקריאת המאמר המלא באדיבות אתר דעת