יחזקאל מתייחס בחומרה רבה לנישואי תערובת, ומדיח מן הכהונה את כל הצאצאים של נישואין כאלה.
וְהַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם בְּנֵי צָדוֹק אֲשֶׁר שָׁמְרוּ אֶת מִשְׁמֶרֶת מִקְדָּשִׁי בִּתְעוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵעָלַי הֵמָּה יִקְרְבוּ אֵלַי לְשָׁרְתֵנִי וְעָמְדוּ לְפָנַי לְהַקְרִיב לִי חֵלֶב וָדָם נְאֻם אֲדֹנָי ה': הֵמָּה יָבֹאוּ אֶל מִקְדָּשִׁי וְהֵמָּה יִקְרְבוּ אֶל שֻׁלְחָנִי לְשָׁרְתֵנִי וְשָׁמְרוּ אֶת מִשְׁמַרְתִּי: (טו-טז)
יש בפרקנו דברים חריפים מאוד נגד הכוהנים 'הרגילים', ויחזקאל מדיח אותם לעד מן הכהונה:
... רַב לָכֶם מִכָּל תּוֹעֲבוֹתֵיכֶם בֵּית יִשְׂרָאֵל: בַּהֲבִיאֲכֶם בְּנֵי נֵכָר עַרְלֵי לֵב וְעַרְלֵי בָשָׂר לִהְיוֹת בְּמִקְדָּשִׁי לְחַלְּלוֹ אֶת בֵּיתִי בְּהַקְרִיבְכֶם אֶת לַחְמִי חֵלֶב וָדָם וַיָּפֵרוּ אֶת בְּרִיתִי אֶל כָּל תּוֹעֲבוֹתֵיכֶם ... כָּל בֶּן נֵכָר עֶרֶל לֵב וְעֶרֶל בָּשָׂר לֹא יָבוֹא אֶל מִקְדָּשִׁי לְכָל בֶּן נֵכָר אֲשֶׁר בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: (ו-ט)
הקורא תמה: איך יעלה על הדעת שישראל מביאים נוכרים לעבוד בבית המקדש, שנאמר בו 'והזר הקרב יומת', והרי אף לישראל אסור להיכנס למקדש לעבוד בו!
נראה, כפי שיסופר לימים בנחמיה, שדווקא משפחות הכוהנים המיוחסות לקחו נשים מבנות הגויים. אפשר ש'גיירו' אותן בגיור חפוז שאינו מחייב שמירת מצוות, והם מתייחסים לבניהם הנולדים מאותן נשים כאל בני כוהנים, שהם עצמם כוהנים.
אך יחזקאל אינו מכיר בגיור החפוז, ורואה את בני הכוהנים כבאים מבנות נכר וממילא מתייחסים אל אימותיהם, והרי הם בני נכר המשמשים בעבודת המקדש, ועל כך הוא נוזף בישראל.
הכוהנים היחידים שהקפידו על ייחוסם ונשאו רק בנות ישראל כשרות, היו בני צדוק. נעיין במגילת היוחסין של צדוק:
וּבְנֵי אַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא אֶלְעָזָר וְאִיתָמָר: אֶלְעָזָר הוֹלִיד אֶת פִּינְחָס פִּינְחָס הֹלִיד אֶת אֲבִישׁוּעַ: וַאֲבִישׁוּעַ הוֹלִיד אֶת בֻּקִּי וּבֻקִּי הוֹלִיד אֶת עֻזִּי: וְעֻזִּי הוֹלִיד אֶת זְרַחְיָה וּזְרַחְיָה הוֹלִיד אֶת מְרָיוֹת: מְרָיוֹת הוֹלִיד אֶת אֲמַרְיָה וַאֲמַרְיָה הוֹלִיד אֶת אֲחִיטוּב: וַאֲחִיטוּב הוֹלִיד אֶת צָדוֹק (דהי"א ה', כט-לד).
צדוק הוא מזרעו של פינחס בן אלעזר, שקינא לא-לוהיו, והרג את מי שניסה למסד בעם ישראל את נישואי התערובת, באותו מקרה עם בנות מדיין. צדוק שומר על טהרת היחס היהודי מפני נישואי תערובת.
אפשר שזוהי משמעות 'ברית כהונת עולם' שניתנה לפינחס. זרעו של אהרון זכה לכהונה זמנית, עד ימי יחזקאל. זרעו של פינחס, צדוק, זכה לכהונת עולם.