נרדמו בשמירה

מכאן עד סוף נבואות הושע (בן בְּאֵרי), מדובר בימי הושע (בן אֵלָה), המלך האחרון בשומרון. אנו יודעים זאת מהזכרת מצרים מול אשור – "מצרים קראו, (נגד) אשור הלכו" (ז', יא; מל"ב י"ז, ג-ו).

פוליטיקה עלובה של מרידות נגד אשור בחסות מצרים היו הסיבה הישירה לחורבן שומרון (ובהמשך גם לחורבן יהודה). שומרון יכלה לשרוד כממלכה קטנה וכנועה – "כְּרָפְאי לישראל" (ז', א), בהשלמה עם אבדן הגליל והגלעד והשרון, ובהמתנה לירידת אשור (ואחריה בבל) מהבמה העולמית, כפי שהציעו הנביאים (מישעיהו עד ירמיהו).
מי שבאמת ציפה לכך, נפל בטעות חמורה.

מותו של תִגלַת פִּלְאֶסֶר (ה-3), הכובש האשורי הגדול, עורר תחושה שהאימפריה האשורית נחלשת, שַלְמַנְאֶסֶר (ה-5) לא נראה כשליט גלובלי, ורבים טעו לחשוב שבהתארגנות חזקה של ממלכות רבות ובסיוע מצרי מסיבי, ישתנה הכל (כך חשבו גם בתחילת ימי סנחריב).  

חזקיהו, שעלה אז למלכות יהודה, פעל בדרכו של ישעיהו, ועסק (בשנותיו הראשונות) בתיקון פנימי, מוסרי ודתי, מבלי לנטות אחרי רעיונות המרד. הושע בן אֵלָה לא הצטרף לחזקיהו ונגרר לפוליטיקה המצרית מבלי להבין את האסון הצפוי – "זוֹ לַעְגָם (=אסונם) בארץ מצרים" (ז', טז);

אנו היינו אומרים על המלך ושריו 'נרדמו בשמירה' (וזה מתאים למשל הצופה במגדל ביחזקאל). הושע מתאר את שומרון כמאפייה שהאופה קיים בה משתה שיכורים – העוגות לא נהפכו בתנורים, והמאפייה כולה עלתה באש.

"...כְּמוֹ תנור בֹּעֵרה מֵאֹפֶה,
יִשְבּוֹת מֵעיר (=יפסיק לעבוד), מִלוּש בָּצֵק עד חֻמְצָתוֹ;
(חגיגת) יום מַלכֵּנוּ, הֶחֱלוּ שָׂרים (=הביאו מחלה) חֲמַת מִיין...
כל הלילה יָשֵן אֹפֵהֶם – בֹּקֶר הוא בֹּעֵר כאֵש לֶהָבה;
כֻּלָם יֵחַמוּ כַּתנור ואָכלוּ את שֹפְטֵיהֶם,
כל מַלכֵיהֶם נָפָלוּ, אין קֹרֵא בהם אֵלָי".

באדיבות אתר 929