איוב דאג היטב לשלמותם המוסרית של ילדיו אך לא מסופר עליו שדאג לשלמותם המוסרית והחומרית של בני דורו. בסוף הספר מגלה איוב את סוד האמפתיה ואו אז הוא נגאל מייסוריו.
כתבה לי אישה יקרה: "השנה אל תברכו אותי בשנה טובה כי השנה מתה אמי, והברכות שבירכו אותי בשנה שעברה לא הועילו, אז אל תברכוני השנה". ליבי היה עם כאבה ומרירותה. אך שאלתי את עצמי: הרי כל כך הרבה אנשים הלכו לעולמם בצורות שונות בשנים הקודמות, היכן היו אז מרירותה וכאביה על האחרים וסבלם?
דמותו של איוב בתחילת הספר מתוארת כאיש החי בשלמות בתוך עולמו הפנימי, עם ילדיו ורכושו. הוא מתואר כאדם טוב, אך גם כאדם שאינו יוצא מגדרו אל שאיפת השלמות: "תָּם וְיָשָׁר וִירֵא אֱלֹהִים וְסָר מֵרָע" (א', א). לא מסופר עליו שהיה אוהב ה', רק ירא ממנו. לא מסופר עליו שעשה טוב, רק שסר מרע.
מסופר עליו שדאג היטב לשלמותם המוסרית של ילדיו: "וְהֶעֱלָה עֹלוֹת מִסְפַּר כֻּלָּם כִּי אָמַר אִיּוֹב אוּלַי חָטְאוּ בָנַי..." (א', ה), אך לא מסופר עליו שדאג לשלמותם המוסרית והחומרית של בני דורו, זאת על אף עוצמתו המוסרית והכלכלית.
א-לוהים מנסה את איוב. הוא לוקח ממנו את כל ילדיו, את כל רכושו, ולבסוף פוגע קשות גם בגופו. אשתו מפצירה בו לקלל את הא-לוהים שפגע בו, והוא הודף אותה בתקיפות. רעיו המבקרים אותו מנסים לרמוז לו שהוא חטא, ושהא-לוהים אינו מייסר את הצדיק לחינם.
רק בסוף הספר ממש נגאל איוב ומגלה את סוד האמפתיה. הוא מתפלל על רעיו ולא רק על עצמו, ואז נגאל מייסוריו הכבדים. הרב סולוביצ'יק מלמד אותנו כי גאולתו של איוב באה לו רק כשגילה את סוד ההתעלות ממרחב החיים הצר שלו אל האחריות המוסרית הכוללת הנובעת מהאחווה העמוקה אל "האחר".
באדיבות אתר 929