הירידה למצרים מהווה אקורד סיום קשה לסיפור החורבן ומשקפת לא רק את התפוררות הממלכה והעיר, אלא גם את התפוררות העם.
לאחר רצח גדליה בן אחיקם, ובעקבות העובדה שישמעאל בן נתניה לא מציב אלטרנטיבת הנהגה, העם מעוניינים להימלט למצרים "מפני הכשדים כי יראו מפניהם" (מ"א, יח).
הירידה למצרים מייצגת רפיסות וחולשה פוליטית, אך נראה שהיא מבטאת דבר חמור יותר. התורה מזהירה מפני החזרה למצרים: "וה' אמר לכם לא תוסיפון לשוב בדרך הזה עוד" (דברים י"ז, טז).
במצרים בני ישראל הפכו מבני יעקב לעם ישראל: הישראלים התנערו מהתרבות המצרים האלילית ושבו אל ה'. החזרה למצרים בימי ירמיהו משקפת לא רק את התפוררות הממלכה והעיר, אלא גם את התפוררות העם.
העם הנשארים בארץ מעוניינים לרדת למצרים מכיוון שהם מרגישים שהם לא יכולים להיות עצמאיים, וברצונם להיות תחת שלטון גדול שיגן עליהם מפני הבבלים.
אותם יורדים היו צריכים להיזכר בנבואת ישעיהו: "הוי הירדים מצרים לעזרה ועל סוסים ישענו ויבטחו על רכב כי רב ועל פרשים כי עצמו מאד ולא שעו על קדוש ישראל ואת ה' לא דרשו... ומצרים אדם ולא אל, וסוסיהם בשר ולא רוח! וה' יטה ידו וכשל עוזר ונפל עזר ויחדו כלם יכליון. כי כה אמר ה' אלי... כצפרים עפות כן יגן ה' צבאות על ירושלם גנון והציל פסוח והמליט" (ישעיהו ל"א, א-ה)