סור מרע ועשה טוב

בפסוק לט הצטווינו ״וּזְכַרְתֶּם אֶת כָּל מִצְוֹת ה׳ וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם״, ובפסוק שלאחריו ״לְמַעַן תִּזְכְּרוּ וַעֲשִׂיתֶם אֶת כָּל מִצְוֹתָי״. מה פשר הכפילות?

נראה שאין כאן כפילות אלא שני שלבים: השלב הראשון הוא בחזקת 'סור מרע', קריאה להתגבר על היצר הרע: ״וְלֹא תָתֻרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם אֲשֶׁר אַתֶּם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם״ (לט). אחרי השלב הראשון, שבו מכוונות המצוות לביטול היצר, באה הקריאה השנייה, בחזקת ׳עשה טוב׳, תנועה חיובית: ״וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים לֵאלֹהֵיכֶם״ (מ). 

המסר העולה ממבנה הפרשה הוא שבמסע אל הקדושה, אל הא-לוהים, צריך להתמיד בעבודה עצמית המכוונת פנימה, עבודה של שליטה עצמית. מן המקום הטהור הזה מצליח האדם לגעת בקדושה אותנטית. כאשר יש פגם באדם, הרוחניות עלולה לגרום לעיוות ולחציית הגבול הדק שבין עבודת א-לוהים לעבודה זרה.

כך הגדיר הרב קוק את היחס שבין המוסר לבין הקדושה: ״המוסר הוא הפרוזדור, והקדושה הטרקלין [=הארמון]״ (שמונה קבצים, א, קלג). המוסר עוסק בעיקר ב׳סור מרע׳, התגברות על הצדדים השליליים שבאדם. שלילת הרע לבדה איננה קדושה, אך היא מאפשרת לאדם להגיע אל הקדושה.

לדברי הרב מרדכי יוסף ליינר בפירושו מי השילוח (חלק שני פרשת שלח), בשלב הראשון התייחסו הפסוקים למצוות בגוף שלישי, צורת נסתר: ״אֶת כָּל מִצְוֹת ה׳״ (לט), ואילו בשלב השני התייחסו אליהן בגוף שני, צורת נוכח: ״אֶת כָּל מִצְוֹתָי״ (מ). את השלב הראשון, שלב היראה, מסמל חוט התכלת שבציצית ומחמת היראה נוקטים בו צורת נסתר. השלב השני, לעומת זאת, הוא שלב האהבה, ומסמל אותו החוט הלבן בציצית, ולפיכך נוקטים בו צורת נוכח.

פרשת ציצית מסיימת במילים ״אֲנִי ה׳ אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לִהְיוֹת לָכֶם לֵאלֹהִים״ (מא). משעבוד מצרים יצאנו מזמן, אולם העבודה הרוחנית שהתורה מציעה מאפשרת לנו להשתחרר מן השעבוד הקשה יותר, השעבוד שנמצא בפנים, השעבוד ליצר ולתכונות הרעות. רק כאשר נשתחרר מן השעבוד הזה, נהיה בני חורין באמת.

נערך ע"י צוות אתר התנ"ך מתוך הספר 'להתעורר ליום חדש: קריאה מתחדשת של התורה ושל החיים' בהוצאת מגיד
לרכישת הספר