סיכום אופטימי אך גם פסימי

ספר יהושע מסתיים עם שני נאומים של יהושע, בפרק כ"ג ובפרק כ"ד.
בנאום הראשון, בפרק כ"ג, יהושע סוקר את התקופה בה הנהיג את ישראל, והוא מדבר בלשון יחיד. זהו בעצם סיכום של תקופת הנהגתו את ישראל.
בנאום השני, בפרק כ"ד, יהושע נואם סיכום שיש בו סקירה של כל תולדות ישראל מימי תרח. כמו כן, בשלב כלשהו הדובר הוא ה' ולא יהושע כלומר האופק של הנאום הוא לא רק התקופה של יהושע אלא של המעגל ההיסטורי הרחב יותר שמתחיל בהגעתו של אברהם לארץ עובר ליציאת מצרים וכלה בסיום תקופת ההתישבות בארץ.

בנאום בפרק כ"ג, יהושע מדגיש את קיום ההבטחות הרבות בתיאור נתינת האויבים לפני ישראל, ואת עמידתו של ה' לצד ישראל: "כִּי לֹא נָפַל דָּבָר אֶחָד מִכֹּל הַדְּבָרִים הַטּוֹבִים אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' אֱלֹוקֵיכֶם עֲלֵיכֶם הַכֹּל בָּאוּ לָכֶם לֹא נָפַל מִמֶּנּוּ דָּבָר אֶחָד" (כ"ג, יד). יהושע גם חוזר על האזהרה שנאמרה לו לקיים את דברי התורה. במובנים אלה, חתימת הספר משלימה את הפתיחה שלו בתיאור מימוש ההבטחות מחד, ובחזרה על האזהרות שנאמרו בתחילת הספר כהכנה לקראת התקופה הבאה מאידך.
עם זאת, בנאום יהושע בפרק כ"ג נאמרים דברים שמקבילים גם לנימות הפסימיות שבספר. יהושע מתואר כזקן, ונאמר שנשארו גויים בארץ, ולכן צריך להיזהר לא ללמוד ממעשיהם.
סתירה זו מציגה השקפת עולם מורכבת בנוגע להיקף ההישגים שישראל, בהנהגת יהושע, הגיעו אליהם בתקופת הכיבוש וההתנחלות. שתי המגמות המצויות לכל אורך הספר משמשות בנאומו האחרון של יהושע בערבוביה, כדי לומר שהן משלימות אחת את השנייה. מצד אחד, תיאור מפוכח המכיר במציאות הלא מושלמת ובחלקיות הכיבוש, הנובעות מזקנת יהושע שמנעה ממנו להשלים את משימת הכיבוש והחלוקה; מצד שני, תיאור השלמה לתיאורי הכיבוש, המסכם באופן חיובי את מהלך הכיבוש וההתנחלות. 

לקריאת פוסט של ד"ר טובה גנזל בנושא זה

נערך ע"י צוות אתר התנ"ך 

לקריאת המאמר המלא באדיבות אתר VBM של ישיבת הר עציון