אנו כבר יודעים על סופה של ממלכת החשמונאים, על כוהניה ומלכיה, שרובם לא היו ראויים לכתריהם ולתפקידם. זכריה, ממקומו, לא יכול עדיין לראות את כל אלה, ולאן כל זה יתפתח. הוא יכול לשאוף רק לתחנה הבאה שהוא מכיר - שיבת ציון, החזרת מלכות יהודה וכהונת המקדש למקומה. זהו בתמצית סיפורם העצוב של חלומות האדם.
כהרגלו, מנבא כאן זכריה בפרקנו נבואה אופטימית של שלווה ונחמה. יומם וליל הוא עסוק בשיבת גולי בבל ארצה. עבורו, מציאות של מלוכה וכהונה בארץ ישראל היא מציאות נפלאה ונחשקת.
כדי לממש את חזונו הוא אץ רץ לביתם של עשירי בבל - יהודי הגולה - חלדי, טוביה ידעיה ויאשיה, לוקח מהם כסף וזהב לרוב, מפקיד אותם בידיו של צורף מיומן, ומזמין אצלו שני כתרים: כתר כהונה, וכתר מלכות. את שניהם יניח הוא עצמו, או ההיסטוריה, על ראשם של המועמדים המתאימים - המלך שיבוא, והכהן הגדול.
אבל במעשה זה מלווה אותו צחוקה המר של ההיסטוריה: כל אדם, אפילו הוא נביא גדול, יכול לצפות רק מתוך מציאות ימיו ומתוך התודעה שבה הוא חי. ככזה, יש גבול ליכולתו לחזות. חמור מכך - יש דברים שציפינו להם מאוד, וקיווינו שאוטוטו - הם כאן, אבל אז החלום מתנפץ אל סלעי המציאות.
הפרק הזה מספר לנו, הלומדים בדורות המאוחרים, את סיפורם העצוב של חלומות האדם. אנו כבר יודעים על סופה של ממלכת החשמונאים, על כוהניה ומלכיה, שרובם לא היו ראויים לכתריהם ולתפקידם. זכריה, ממקומו, לא יכול עדיין לראות את כל אלה, ולאן כל זה יתפתח. הוא יכול לשאוף רק לתחנה הבאה שהוא מכיר - שיבת ציון, החזרת מלכות יהודה וכהונת המקדש למקומה.
לקח של ענווה אנחנו לומדים כאן, הנחת חלומותינו בפרופורציה. ואולי גם הזדהות קטנה:
גם את הורינו וסבינו, הניחה היסטוריה במקומו של זכריה, כאלפיים שנה אחריו, על מפתנה של גאולה קטנה. הם חלמו על שיבת ציון, וזו התממשה, בימיהם ממש.
ועם זאת, אותנו, נכדיהם, מפילה המציאות פעם אחר פעם. האם הונחו הכתרים על הראשים הנכונים? האם תְּשׁוּקַּם המנהיגות, ותקום ההנהגה הפוליטית הראויה? שאלות אלה עדיין נשאלות והולכות, בתפילה עמוקה שהפעם, אולי כן.
נערך ע"י צוות אתר התנ"ך
באדיבות אתר 929