סירוב פקודה

המעשה הבלתי מובן של היחלצות בעלי הזכויות לטובת האוכלוסייה המוחלשת הנתונה במצוקה מופיע פעמיים בפרשת שמות. לראשונה אנו פוגשים בכך בסירובן של המיילדות העבריות להוציא לפועל את גזירת המוות שהוציא פרעה על תינוקות בני יומם. מי היו המיילדות הללו? הפרשנות חלוקה בדבר מוצאן אולם אם נקבל את הכיוון הפרשני, דוגמת זה שמציע האברבנאל: "ולא היו עבריות, כי איך יבטח ליבו בנשים העבריות שימיתו ולדיהן..." הרי שלמרות מוצאן המצרי שפרה ופועה רואות את מצוקת העברים ונחלצות לסייע להם.

הדוגמה השנייה היא משה, הנסיך שגדל בארמון המצרי היוצא לראות בסבלות אחיו (שמות ב'). משה מפריד פעמיים בין הניצים, בפעם הראשונה הוא הורג את המצרי המכה איש עברי בשנייה הוא מבקש להפריד בין העבריים הנתונים בתגרה. את הישנות המקרה פעמיים מסבירה נחמה לייבוביץ' כעדות לכך שמשה איננו מונע על ידי רצון להגן על העברי בן עמו אלא על ידי עקרונות הצדק. לפיכך משה מתערב גם בתגרה בין שני העברים הניצים - ומאוחר יותר הוא אף מתערב לטובת בנות יתרו המדייניות, המגורשות מעם הבאר על ידי הרועים המקומיים.

בשני המקרים גם יחד, הן במקרה של המיילדות והן במקרה של משה הנס על נפשו מפני פרעה, ברור כי גיבורי הסיפור יוצאים כנגד הנורמה השלטונית. האם זהו גלגולה העתיק של חובת הסירוב לפקודה בלתי חוקית בעליל? האם בכלל ניתן לחשוב על חובה מסוג זה במסגרת שלטונית שאיננה דמוקרטית?

התשובה היא כן ולא.

לא, מאחר והנחת המוצא של 'פקודה בלתי חוקית בעליל' היא שהשלטון מחויב, ככל אדם, לנורמות של צדק והגינות. הנחה שהיא מאבני היסוד של משטר דמוקרטי אך לא רלוונטית לימי מצרים הקדומה.

כן, מאחר וחובת הסירוב לפקודה בלתי חוקית בעליל נשענת, כך לדבריו של פרופ' אבינרי, על 'משפט הטבע', שאיננו כרוך בהקשר או בתרבות שלטונית, אלא אחוז בנורמה הכללית שהיא הבסיס לאנושיותה של חברת בני האדם:

"לא במצפון האינדיבידואלי שאין לו אפוטרופוס ואין לו שיעור ומידה והוא שונה מאיש לאיש - אלא בהנחות הנורמטיביות הכלליות, המקובלות על הכול... עקרונות אלה הם המונעים את אתונה מליהפך לספרטה" (שלמה אבינרי, ציות ודמוקרטיה, בתוך: אי-ציות ודמוקרטיה, ירושלים תשנ"ט עמ' 181).
 

באדיבות עמותת 'יסודות' - המרכז לליבון ענייני תורה ומדינה, במכללה האקדמית הרצוג