פרקנו מגיע בצמוד לפרשת המלך, ופותח בציוויים המתייחסים לסכנות הטמונות במעמדו של המלך ובנסיונותיו לבסס את מלכותו שלא על פי התורה.
פרק י"ח מגיע בצמוד לפרשת המלך, ופותח בשני נושאים שנראים לכאורה זרים לעניין זה, ואף זה לזה: משפט הכוהנים ומתנותם, ואיסורי אוב וידעוני.
כמובן שמתבקש למצוא את ההקשר בין השלושה, שמביא להבאתם יחד בתוך נאומו הרחב של משה.
לשם הצעת תשובה, נבחן את סיפורו של שאול המלך:
חוץ מחטאיו המרכזיים של שאול, שבמפורש הביאו לאיבוד מלכותו (ושניהם נובעים מאי ציות להוראות שמואל) ישנם שני חטאים נוספים בהם נכשל שאול, שניהם דווקא לאחר שכבר נודע לו שה' מאס בו, ושניהם נובעים מהמאמץ הנואש להשאיר את מלכותו בידו.
אחד מהם הוא הריגת כהני נוב (שמואל א כ"ב) - שאול צוה את דאג האדומי לעשות זאת בחשד שהם מורדים במלכות ומסייעים לדוד להימלט מידיו, וברור שלא היתה הצדקה אמתית לכך, לא בעצם ההאשמה ולא בענישה.
החטא השני, מתואר בסוף ימיו של שאול כאשר פלשתים שוב עולים להילחם בישראל, והוא הולך ביאושו לבעלת האוב לדרוש אל המתים בתקווה לדעת מה יארע בסוף הקרב (שם, כ"ח). חטא חמור זה נעשה גרוע שבעתיים כשמסופר לנו בתחילת הפרק על השמדת שאול, לא שנים רבות קודם, את האובות והידעונים. שאול בעצם נוגד את כל מהות מלכותו בעבור מניעים אישיים, למען מלוכה שממילא כבר נלקחה ממנו.
ניתן לשים לב ששני החטאים המוזכרים מתקשרים ישירות לציוויים הפותחים את פרקנו ועוקבים למשפט המלך. יתכן שיש לנו כאן מעין "סיכון מובנה" בדרכי המלוכה, והסמיכות שבין פרשת המלך, משפט הכהנים והאזהרות על השימוש באוב ובידעוני, באה להזהיר ולהגביל את המלך גם מול מעמדים אלו.
סמיכות הפרשיות מורה לנו כי על מלכי ישראל לשמור על סמכות ומעמד הכהנים, להישמע לדבר ה', ולהימנע לחלוטין משימוש ב"תועבות הגויים", גם במחיר - לכאורה - של פגיעה במלכותם.
הכותבים במדור זה הינם חברי ארגון נח"ת - נוער חובב תנ"ך, המהווה בית ללימוד התנ"ך בידי הנוער