סתם קנאה וצרות עין

פרקנו מתחיל בפסוק "ויסעו בני ישראל ויחנו בערבות מואב מעבר לירדן ירחו" (א). המצב הוא שבני ישראל עומדים על סף המפתן לארץ בצפונה של ארץ מואב. זאת, לאחר שסובבו את כל ארץ אדום, ארץ מואב והספיקו להלחם בממלכות סיחון ועוג ולכבוש את ארצם.
כעת, אין להם כל כוונה לכבוש את מואב שהלוא הוזהרו על כך כפי שמעיד משה בספר דברים ב', ט: "ויאמר ה' אלי: אל תצר את מואב ואל תתגר בם מלחמה". הם ממתינים לאות לפיו ייכנסו לארץ כנען המיוחלת.
אם כך, מדוע מפחד מלך מואב? הלוא ראה שעברו בקצה ארצו במדבר מואב ולא נגעו בו לרעה? מדוע הוא מתנכל להם? מדוע הוא רואה בהם אויב שעומד לכלות את כל ארצו ולכסות את עין הארץ (ה)?
דומה שהסיבה היחידה לכך היא צרות העין של בלק. בלק, מלך מואב הפסיד חלקים גדולים מארצו במלחמתו עם סיחון (כ"א, כו-כט) והם עברו לשליטתם של ישראל כשנלחמו עם סיחון. כעת, רואה הוא את הצלחתם ועינו צרה בהם.
התורה אף מלמדת אותנו כי זו היתה תכונת נפש במלך ובעמו ועל כן אסרה גיור מאותה האומה לישראל: "לא יבוא עמוני ומואבי בקהל ה'... על דבר אשר לא קדמו אתכם בלחם ובמים... ואשר שכר עליך את בלעם בן בעור מפתור ארם נהרים לקללך" (דברים כ"ג, ד-ה).
התורה מלמדת אותנו בפרשיה זו עד כמה יש להזהר מצרות עין וקנאה שמוציאות את האדם מן העולם.