עבודה זרה בארץ ישראל

נראה כי יותר מן החשש מהשפעה ישירה של בני העמים על עם ישראל, קיים חשש ממעין אופי או הרגשה של המקום, שבעצמם יוצרים תחושה של קרבה לאלוהי העמים, הקרובים והרחוקים. 

דומה כי ליהודים שבאו להתיישב בארץ הייתה תחושה, לא ראויה ולא כשרה אבל ממשית מאוד — שהחיבור לארץ מלווה גם באיזושהי התקשרות פנימית אל משפט אלוהי הארץ. התיאורים בספר שופטים מגלים תמונה של נהייה אחרי תבניות, סמלים — בין של דת ובין של אמונה טפלה — שקשורים דווקא בארץ. ויש טעם מסוים בדבר: ישראל, שבאים להתיישב בארצם, באים בעצם מתשתית חיים שונה לגמרי. האבות היו רועים, וכך גם בניהם אחריהם (בראשית מ"ז, ג). גם בהיותם במצרים לעם ישראל לא היה קשר ישיר אל האדמה ואל עבודת האדמה.

בקשר אל האדמה נעשה לפיכך לא רק שינוי מקצועי, אלא גם שינוי תודעתי. אנשים צריכים לסגל את עצמם לעולם של עונות שנה, של חקלאות, של התקשרות כמעט חושנית אל הארץ ועבודתה. וכאשר מגיעים אל הארץ וכבר מוצאים בה תשתית מעשית ותרבותית, שבאמת קשורה אל האדמה, הרי לפעמים קשה להבחין עוד בין הצד המקצועי, הטכני, של עבודת האדמה, ובין האלמנט האלילי שנקשר אליה.

דברים אלה אינם יוצרים, כשלעצמם, נהייה אחרי עבודה זרה בהיקפים המיתולוגיים שלה, אבל מביאים ליצירה של חיי תערובת: אנשים גם עובדים את ה׳, שהרי זו דרכם וזו מסורת אבותם, אך לא פעם גם מתפתים לעבוד את הבעל, שהוא מעין קשר אל האדמה ואל הארץ, ולא רואים בזה כלל סתירה.

מִסיבה זו חוזרים בפרקנו הנושאים של המסית והמדיח, של נביא העבודה הזרה, ושל יושבי עיר הנידחת. ההדגשות על ההרחקה מעבודה זרה מקורן אם כן בצורך להזכיר את הייחוד היהודי, את השונות והנבדלות. ישראל חייבים לזכור שבסופו של דבר הם ״עם לבדד״, שחוקי העמים ומנהגיהם אינם יכולים להתקשר אליהם.

נערך ע"י צוות אתר התנ"ך מתוך הספר 'חיי עולם: שיחות על פרשת השבוע' בהוצאת מגיד
לרכישת הספר