עדים זוממים

"חַלְּצֵנִי ה' מֵאָדָם רָע" (ב)

משורר מזמור ק"מ מתחנן אל ה' שיושיעו מפגיעת בני אדם שהתנהגותם מהווה סכנה לקיומו. המאיימים לפגוע בו מכונים "איש לשון", "איש חמס" או "איש חמסים", "גא" ו"רשע", הם פוגעים בו באמצעות לשונם, שפתם ולבם. הם מתאמצים להפילו באמצעים שונים "טמנו גאים פח לי, וחבלים פרשו רשת ליד מעגל, מוקשים שתו לי סלה" (ו).

המשורר מקלל קללות נמרצות את חורשי רעתו: "רֹאשׁ מְסִבָּי עֲמַל שְׂפָתֵימוֹ יכסומו (יְכַסֵּימוֹ). ימיטו (יִמּוֹטוּ) עֲלֵיהֶם גֶּחָלִים, בָּאֵשׁ יַפִּלֵם; בְּמַהֲמֹרוֹת בַּל יָקוּמוּ. אִישׁ לָשׁוֹן בַּל יִכּוֹן בָּאָרֶץ, אִישׁ חָמָס רָע יְצוּדֶנּוּ לְמַדְחֵפֹת" (י-יב). המשורר מבקש שהם יפלו בבור שהם כורים לו.

יש הסבורים שהמזמור אינו מתמקד בבעיה ייחודית. לדעה זו המזמור מתאר את צעקתו של אדם שנקלע לקשיים חמורים, משום שאנשים רעים מתאמצים לעשות לו רע על לא עוול בכפיו. סיטואציה שאינה נדירה בחברה האנושית. אולם ייתכן שלאור פסוק יג: "ידעתי כי יעשה ה' דין עני משפט אביונים" צודקים אלה המבינים שמדובר פה בסיטואציה המזכירה את מצבו של מי שעדים זוממים מאיימים לפגוע בעצם קיומו באמצעות פיהם.

עדים זוממים הם שני עדים שהעידו על התרחשות בתאריך מסוים ובמקום מסוים, ובעטיה של עדות זו הנאשם עלול להיות מחויב בדין ולהיענש. אולם בית הדין קבע על סמך עדותם של שני עדים אחרים שהעדים הראשונים שיקרו כדי שהנאשם ייענש שלא כדין.

עדותם של הראשונים התבררה כעדות שקר לאחר שעדים אחרים העידו עליהם שכלל לא היו במקום או בזמן האירוע עליו העידו אלא "עמנו הייתם". התורה קובעת עיקרון שבמקרה זה ייגזר על העדים גזר הדין שהיה אמור להיגזר על האדם שנגדו העידו - "ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו" (דברים י"ט, יט).

המזמור מסתיים במילים: "אך צדיקים יודו לשמך ישבו ישרים את פניך" (יד). סביר להניח שגם פסוק זה רומז לחוק עדים זוממים שעניינו הרשעת הרשע והצדקת הצדיק-הזכאי.

באדיבות אתר 929