זה לא מרד של אבשלום או מרד של שבע, זה הפילוג בין שבטי ישראל ויהודה שמתבשל על אש קטנה, ומחכה להתפוצץ
הפילוג הקדום (שופטים א', ג) התפרץ מתוך עלבון עמוק – "עֶשֶׂר יָדוֹת לי במלך, וגם בדוד אני (תומך, יותר) ממך", אמר "איש ישראל" ל"איש יהודה" (י"ט, מד). בניית ירושלים על ידי דוד נועדה בדיוק לשם איחוד עשרת השבטים עם יהודה (ושמעון), ושבטי ישראל הצפוניים העריצו את דוד בגלל זה - ירושלים של דוד נחשבה עיר של כולם.
מסתבר, שמרד אבשלום נתמך בעיקר על ידי אנשים מיהודה ("כי קרוב המלך אלי"; י"ט, מג), שחשו פגיעה 'שבטית' בדרכו של דוד, ולא במקרה בחר אבשלום להמליך את עצמו בחברון (ט"ו, י).
לשבע בן בכרי לא הייתה תמיכה באמת, והוא הסתתר וחוסל בביזיון באָבֵל בית מעכה, שהפכה לעיר ישראלית (כ', יט). אנשי העיר אפילו לא ידעו מדוע נקלעו למצור, עד ש"אשה חכמה" (=היודעת לדבר במשלי חכמה; כ', טז-יט) חשפה את מקור הרעה, והצילה את אָבֵל. משבע בן בכרי נותרה רק "בת קול", כדברי רב יהודה בשם רב (שבת נו עמוד ב) – "ויתקע בשופר ויאמר: אין לנו חלק בדוד ולא נחלה לנו בבן ישי, איש לאֹהליו ישראל" (כ', א). המשפט הזה מופיע רק פעמיים בתנך, והפעם השנייה תהיה בפילוג המלוכה בין רחבעם לירבעם - "...מה לנו חלק בדוד, ולא נחלה בבן ישי, לאֹהליך ישראל..." (מלכים א י"ב, טז).
גדול אמוראי בבל קרא היטב תנך ושמע משופרו של שבע בן בכרי את אותה 'בת קול', שתהדהד שוב כאשר 'יבשילו התנאים' לפילוג המלוכה במשבר רציני, ולא בתחושת עלבון עם "איש בליעל" (כ', א). את הסיבה המוסרית זיהה רב במשפטו של דוד על "השדה" של בית שאול, בחלוקה בלתי צודקת.
באדיבות אתר 929